כבר היינו פה. לפני 21 שנה היינו פה, ואוי לנו שחזרנו לנקודה הזאת. ב־22 בינואר 1997 כתבת צעירה בערוץ הראשון בשם אילה חסון דיווחה במהדורה המרכזית כי המינוי של עו"ד רוני בר־און ליועץ המשפטי לממשלה היה קונספירציה פלילית, שנועדה לפגוע ולהשחית את מערכת שלטון החוק בישראל.
תזכורת היסטורית: ב־10 בינואר 1997 אישרה ממשלת נתניהו את מינויו של בר־און, בעל משרד עו"ד פרטי בירושלים שכיהן גם כיו"ר אגודת בית"ר ירושלים, כיועץ המשפטי לממשלה, שיחליף את מיכאל בן יאיר בתום כהונתו. כלי התקשורת והאליטה המשפטית נזעקו כאילו השמיים נפלו.
מיהו הבר־און הזה? מה פתאום נבחר איש לא משלנו למשרה הרמה? איך ייתכן שהממשלה בחרה באיש נטול שייכות לברנז'ה? תהו. בר־און הרי לא שירת בפרקליטות המדינה או בפרקליטות הצבאית, הוא לא היה פרופסור למשפטים; הוא בסך הכל היה עורך דין פרטי. מעגל החברים שלו לא כלל את שופטי בית המשפט העליון וחברי האקדמיה. אדרבה, הוא היה חברו של שר המשפטים דאז צחי הנגבי, שאף עשה התמחות לעריכת דין אצלו במשרד. מאחורי מינוי כזה חייב להסתתר שרץ, או קן שרצים.
הממשלה מצדה הגנה על המינוי. אין לברנז'ה מונופול על מצוינות משפטית. יש גם אנשים מחוץ לברנז'ה שמסוגלים למלא את התפקיד. ולדעתנו, כך אמר, בר־און מתאים לתפקיד. אבל הסערה לא חלפה. לא הסכימה האליטה התקשורתית או המשפטית להשלים עם החלטת הממשלה הנבחרת. לא השלימו כל אלה עם העובדה כי לממשלה הזכות למנות את מי שלדעתה ראוי לכהן כיועץ המשפטי.
בידיעה שלא יהיה לו רגע של שקט בתפקיד, הודיע בר־און על התפטרותו יומיים לאחר שמינויו אושר בידי הממשלה. במכתב התפטרותו הוא השתלח במבקריו. "פגעו קשות בי ובבני משפחתי", הוא קונן. "הפכו אותי לפושטק".
פחות משבועיים לאחר מכן עלתה חסון לשידור והציגה את השרץ שכביכול עמד מאחורי מינויו. היא טענה כי מינויו של בר־און היה תולדה של תן וקח אסור
בין נתניהו לבין שר הפנים דאז אריה דרעי. באותם ימים דרעי היה שרוי בחקירות משטרה, ונתניהו היה במצוקה אל מול התנגדות דרעי להסכם חברון. ללא תמיכת ש"ס, על עשרת הח"כים שלה, ההסכם לא היה עובר את אישור הכנסת.
אליבא דחסון, דרעי הציע להנגבי למנות את בר־און ליועץ המשפטי. ככזה, יציע בר־און לדרעי עסקת טיעון שלא יהיה בה קלון. בתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. עם הדיווח נפלו השמיים על הממשלה.
סיקור הפרשה פתח כל מהדורת חדשות בטלוויזיה וברדיו. בלחץ התקשורת הורה נתניהו על פתיחת חקירת משטרה, לבחון את הפרשייה. נתניהו היה לראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה שנחקר באזהרה.
תוך כמה שבועות ראש אגף החקירות של המשטרה ניצב סנדו מזור פרסם את המלצות המשטרה. המשטרה המליצה להעמיד לדין את נתניהו ואת הנגבי באשמה של הפרת אמונים. עוד המליצה המשטרה להעמיד לדין את דרעי ואת מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן באשמת מעורבות בסחיטה והפרת אמונים. המשטרה לא המליצה להעמיד לדין את בר־און.
הסערה התקשורתית לא שככה. הכותרות המשיכו לעסוק בשחיתות לכאורה של ראש הממשלה, שריו ואנשי אמונו שהביאו את המינוי העכור הזה ובכך סיכנו את שלטון החוק בישראל. אבל התברר כי לא היה בסיס להמלצת המשטרה. באפריל 1997 הודיעו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל כי סגרו את התיקים נגד נתניהו, ליברמן והנגבי מחוסר ראיות. התיק נגד דרעי נסגר ב־2003.
במהלך מסיבת העיתונאים שבה הודיע רובינשטיין על החלטתו, חשף כי מקור הידיעה של חסון היה עו"ד דן אבי־יצחק, שכיהן באותם ימים כפרקליטו של דרעי והיה אחד מהמועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כמקור של חסון, אם כך, פעל אבי־יצחק מתוך ניגוד עניינים כפול: הוא גם הפר את החיסיון שבין עורך דין ללקוח, וגם פעל לכאורה מתוך מניע של נקמנות כלפי הממשלה שלא חפצה בו כיועץ המשפטי שלה.
אולם, כפי שפירטו יגאל מוסקו ואביאל לינדר בתחקיר על אבי־יצחק שפורסם ב"עין השביעית" באותם ימים, אבי־יצחק היה בעל קשרים עסקיים רחבים גם עם "מעריב" וגם עם בעלי מניות ב"ידיעות תקשורת". לכן במקום להיות מנודה הרעיפה עליו התקשורת כתבות פרופיל מחמיאות ואף הרואיות.
ריח של שחיתות
נתניהו שרד בשלטון, אולם מהפרשה דבק בו ריח של איש מושחת. כדי לצאת ממטר הביקורות הבלתי פוסקות מהתקשורת, הסכים ראש הממשלה להעביר את הסמכות למנות את היועץ המשפטי מהממשלה לבית המשפט העליון. על פי השיטה שאומצה בעקבות פרשת "בר־און-חברון", הסמכות להציג מועמדים למשרה עברה לשופט בית המשפט העליון, ועל הממשלה לבחור יועץ משפטי רק מתוך המועמדים שהוצעו לה על ידיו.
שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן התייחס בהרחבה לפרשה בספרו "הארנק והחרב", וטען כי היא פגעה פגיעה חמורה במערכת הדמוקרטית הישראלית. באמצעותה הפך בית המשפט העליון את ראש התביעה לפקודו ונטל מהממשלה את היכולת לתפקד כזרוע ממשל עצמאית. למעשה, מאז היועץ המשפטי הוא שליח של השופטים ולא של הממשלה. לממשלה עצמה אין ייצוג משפטי שסר למרותה. למצב זה אין אח ורע בעולם הדמוקרטי.
הדמיון בין פרשת "בר־און-חברון" למצבנו כיום מבעית. כמו אז גם עכשיו מדובר בחקירות בעלות ראיות משפטיות דלות מאוד ועניין הציבור בהן מפוקפק בלשון המעטה. כמו אז גם כיום נחרץ דינו של נתניהו במשפט בתקשורת, בסיוע חוקרים צמאי כותרות לפני שבכלל ברור במה הוא חשוד. כמו אז גם כיום המשטרה ששה אלי קרב לקבוע ולחרוץ את דינו באמצעות חקירות שפרטיהן מודלפות לתקשורת בזמן אמת.
אלא שהדבר המשמעותי ביותר שנחשף עד כה בידי החוקרים הוא לא שחיתות של נתניהו, אלא שחיתות של מערכות התקשורת בישראל. אולם היות שמדובר בממצא שלא משרת את האינטרס של התקשורת, חשיפה זאת לא מקבלת ביטוי בשיח. עד כה למדנו כי "ידיעות אחרונות" קובע את אופי הסיקור של פוליטיקאים מתוך אינטרסים כלכליים. ועל פי החשד אתר וואלה קיבל החלטות מערכתיות ולא ענייניות באשר לאופי סיקור בני הזוג נתניהו. הלקח ברור: לא ניתן להאמין כי דיווחי התקשורת נטולים אינטרסים זרים. גילוי נאות, למשל: כותבת שורות אלה הצביעה ליכוד בבחירות 2015.
מבקריו של נתניהו טוענים כי מה שנמצא על כף המאזניים כיום הוא לא פחות ולא יותר מגורל המערכת הדמוקרטית של ישראל. והם צודקים. אבל האיום הגדול לדמוקרטיה אינו האפשרות שנתניהו ישלים את כהונתו כחוק. האיום הגדול הוא שנתניהו לא ישלים את כהונתו. פרשת "בר־און-חברון" מלמדת אותנו כי חקירות פוליטיות מביאות לפגיעה במערכות הדמוקרטיות של ישראל. וכיום, איך שלא מסתכלים על זה, אנחנו בשיאן של החקירות הפוליטיות ביותר שידעה המדינה משחר ימיה.