אם הייתם יכולים להיות מישהו אחר - מי הייתם רוצים להיות? אני לא שואל את זה רק כדי לוודא שלא גנבתם לי את הרעיון לתחפושת לקראת המסיבה הערב, אלא כדי לומר שמעבר להמן, מרדכי, ושתי, אסתר ואחשוורוש, פורים הוא חג הפנטזיות. הפנטזיות האלה מתודלקות כהוגן בשתייה "עד דלא ידע" (רק עשו טובה ושמרו בנייד מספר טלפון או אפליקציה של תחנת מוניות, פשוט כי הטור של השבוע הבא הולך להיות פצצה, וחבל לי שתפסידו), אבל בבסיסן עומדת תשוקה אנושית עתיקה: להיות לרגע מישהו אחר.
אני לא מדבר על שפם או על זקן (ממילא היום לרוב האנשים מתחת לגיל 40 - מתומכי דאעש ועד היפסטרים - יש שערות על הפנים) ואפילו לא על כובע או על מסיכה, אלא על האומץ להיות לרגע האלטר–אגו שלכם: זה שמסוגל להגיד לבוס שלו בעבודה מה שהוא חושב במקום שבו אתה מתקפל; זה שיודע להגיד את המשפט הנכון לאישה יפה במקום לחשוב כל הערב על מה להגיד, עד שתחלוף ההזדמנות; זה שלא מחכה שההצלחה תבוא אליו, אלא לוקח אותה בשתי ידיים - בדיוק כמו שנשבעת לעצמך שתעשה בפעם הבאה.
פנטזיות, ולא רק בפורים, הן לכאורה בחינם. לכן רובנו שוקעים בהן מעת לעת וחושבים כמה טובים היו חיינו אילו היינו עשירים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, מצליחים יותר - כי הרי תמיד יהיה מישהו שיהיה "יותר".
הנה למשל "פנטזיית 5,000 השקלים", אחת הפנטזיות הפופולריות שלנו: אדם צעיר מרוויח שכר מינימום של כ–5,000 שקלים. בבנק הוא במינוס של כמה אלפים, ולא אחת הוא מוצא את עצמו מתחנן לפקידים בסניף שיגדילו לו את המסגרת, אפילו זמנית, כך שתוכל להכיל את החיוב החודשי של כרטיס האשראי. בלילה הוא נושא תפילה לאלוהי הממון: להרוויח עוד 5,000 שקלים לחודש.
בחלוף כמה שנים מתברר שתפילתו נענתה: שכרו עומד כבר על 10,000 שקלים לחודש, אולי אף יותר. רק שעכשיו יש גם משכנתה וילדים. וכך, השינוי היחיד בהווייתו הכלכלית הוא שעתה אומנם הבנק מוכן להגדיל לו את מסגרת האשראי, אבל המינוס שלו צמח ביחס ישר לשיפור במשכורתו החודשית.
לפיכך, אם אתם נמנים עם הקוראים הצעירים יחסית של המדור הזה, הנה משפט לחיים: אותם 5,000 שקלים לחודש שהיו חסרים לכם בגיל 25, יחסרו לכם גם בגיל 45, אפילו ביתר שאת. כי בגיל 45 עם משפחה וילדים כבר קשה יותר לחזור לתקופת התאוששות אצל ההורים.
את 5,000 השקלים האלה אפשר להמיר גם בפנטזיות קטנות אחרות: חמישה קילו פחות, חמישה סנטימטרים יותר (הי, הי, התכוונתי לגובה, כל פרשנות אחרת היא על אחריותכם בלבד), עוד חדר לדירה, מכונית משנתון חדיש יותר. תמיד נדמה לנו שאם רק נצליח לסגור את הפינה הקטנה הזאת, החיים שלנו יהיו באמת תותים (רק בלי קצפת, כמובן, אחרת יחזרו אותם חמישה קילו המיותרים). ויש כמובן גם פנטזיות גדולות יותר, כמו להביט בעיניים כלות בעושר של מי שיש לו נדל"ן חובק עולם, מכוניות מפוארות, יאכטה ומטוס פרטי, ולחשוב שאם רק הייתם במקומו, החיוך לא היה נמחק לרגע מפניכם.
לא תמיד, אגב, מדובר בכסף: יש גברים שנוטים להביט בדוגמנית או בשחקנית מפורסמת שמפיצה זוהר סביבה, ולחשוב שחייהם היו מושלמים אילו רק הייתה שלהם. לא מזמן אמר לי מישהו, כשאחת מאותן "מושלמות" נכנסה לבית הקפה שבו ישבנו: "תן לי לילה אחד איתה, ואני מוכן לתת חמש שנים מהחיים". הוא היה רציני לגמרי.
לא רציתי להרוג לו את הפנטזיה ולגלות לו שאני מכיר את הבחור שיצא איתה במשך יותר משנה ויודע איך עם כל הכבוד ללוק המושלם שלה והאגו המנופח שלו, בסוף נתקעה גם מערכת היחסים שלהם במקום שאליו הולכות רוב מערכות היחסים כשהלהט הראשוני חולף. אז פנטזיות הן לכאורה בחינם, אבל במציאות הן מולידות תסכול קבוע: לעתים קרובות מדי אנחנו מביטים בקנאה על הטוב שיש לאחרים, במקום להתפנן על הטוב שבו זכינו אנו. הן לא בכדי נאמר: איזהו עשיר? השמח בחלקו!
אז כמשלוח מנות ממני אליכם, הנה סיפור אמיתי לגמרי: לא מזמן יצא לי לשבת עם מכר עשיר שעשה את הונו בעשר אצבעותיו, מהאנשים שגורמים גם למפרגנים לקנא. "אין לי חיים", אמר. "בשנים האחרונות השקעתי ביותר מדי עסקים שהלהיבו אותי ואין לי זמן להיות מעורב בהם. אני מביט בך ורואה איך אתה חי בקלות שכזאת, עושה רק את מה שאתה אוהב... וואללה, אני מקנא בך!", סיכם, ונעלם ברכב שלו שמחירו כמחיר דירת חדר במיקום מרכזי, בעודי בוהה אחריו בקנאה.