אחד היהודים, שניצל מהתופת, שלח את התווים ואיתם את סיפור המעשה לרבי, מבלי לציין את שם המחבר. "עם הניגון הזה", סיפר בהמשך הרב, "צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו... כאשר ר' עזריאל דוד שר את 'אני מאמין', בוודאי נעו אמות הספים בעולמות העליונים". ישנן גרסאות שונות לסיפור הזה, אבל אם זו המדויקת ואם אחרת, ישנן עדויות רבות על יהודים שהלכו אל מותם ושירת "אני מאמין" על שפתותיהם.
כמה ימים אחרי האירוע בעיר הבה"דים, צפיתי בכתבה הביקורתית ששודרה בערוץ עשר על האירוע הזה. אילו הדיון היה נסוב סביב הסוגיה של הצורך לשמור על ממלכתיות באירועים מעין זה, וסביב חשיבות ההקפדה על הפרוטוקול המסודר של צה"ל, הייתי מתחבר אליו. אלא שבערוץ עשר בחרו למסגר את הסיפור הזה תחת הכותרת "הדתה בצה"ל", וזה כבר לוקח את כל השיח למקום אחר.
כי מעבר לשטות שבשימוש בביטוי הזה, במקרה הזה - שהרי צה"ל לא קשור כאן לכלום, וההורים האזרחים הם שפצחו בשירה - הביטוי "הדתה" הולך והופך לביטוי נרדף לניסיון לברוח מכל מה שמדיף ריח של יהדות. סיפורי שבת בגן ילדים? "הדתה". החלטה של המדינה לשמור על פרהסיה שבתית? "הדתה". ארץ ישראל היא הארץ המובטחת? "הדתה". "אני מאמין"? "הדתה".
לא מדובר כאן בקרב על הממלכתיות, וגם לא בקרב על שמירת כללי הטקס. אלה רק תירוצים. כל זה חלק מהמערכה על זהותה היהודית של המדינה. המסה הקריטית של הציבור הישראלי – ודאי הדתי והמסורתי, אבל לא רק הם – הכריע זה מכבר במערכה הזו. חלק מהאליטות הישנות ממשיכות לנהל את המלחמה.