אין ספק שהעידן הנוכחי עושה עוול למילה "נסיך". בילדותי נסיך היה אחד כזה שיש לו כתר ובלורית חלקה שגולשת על המצח, חליפה נוצצת בצבעים עזים ועיטורי זהב, חרב שמונחת באלכסון על הגב ומבט טוב וכחול בעיניים, כזה שאת יכולה לטבוע בתוכו ולחוש מוגנת לנצח. כיום נסיך הוא ברוב המקרים ילד צווחן ומעצבן שנשכב על הרצפה בקניון כי אמא שלו מתעקשת שהוא בן מלוכה, ובמקרים אחרים הכוונה היא לליונל מסי, שעומד להגיע ארצה עם נבחרת ארגנטינה וללא ספק מצליח לגנוב את ההצגה אפילו מהנסיך האמיתי שיגיע הנה, וויליאם, יורש העצר הבריטי. 
כן, בנות ובנים, אפשר להפסיק להיאנח. מסתמן שוויליאם נשוי באושר, אם כי אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הפלאשים והחיוכים שחושפים שיניים לבנות. מה שמקסים בעיני הוא שוויליאם, האח השווה מבין השניים, מצליח על אף נסיגת השיער והדמיון ההולך וגובר לאביו - נסיך שעדיין תקוע בגלגולו כצפרדע - להיות הסמל הקלאסי של נסיכים, כפי שגדלנו עליהם באגדות, ולהוציא מאיתנו חיוכים שכאלה. 
בני דורי, ואולי גם בני הדור שבא לפנינו, גדלו על הנסיכות הנורדית הקלאסית, על הצייד, הסוס, האביר עם החרב, על נסיכות שבריריות ובהירות שיער שמוצאות מזור לבדידותן בממלכה שבה מבטיח לה האיש עם הקשרים בארמון בעיניים נוצצות שיעניק לה את כל שטחי נרניה הכבושים וגם את אלה מלפני גבולות 67', אם רק תבקש.   

אלא שאז התפכחנו כולנו, גדלנו והפכנו רובנו להורים בעצמנו. אותן אמהות שעצרו את נשימתן כשיצאה הידיעה שוויליאם מגיע לביקור בארץ הקודש ואז נזכרו שהוא צעיר מהן ויש לו קצת כרס - אלו שבעצמן גדלו על הדמות המצוירת באנימציה דו־ממדית פשוטה - הן אותן נשים שהתאכזבו לגלות במרוצת השנים שלא נסיך ולא נעליים קיימים באטמוספירה הזו, ובמקרה הכי טוב מדובר בסנדלר בעל חוש הומור ולב זהב. 
המלך מזמן יצא לפנסיה, והילדים שלו, במקום לשמור על הממלכה הלכו לחפש את עצמם בסטארט־אפים של אפליקציות להיכרויות או רחמנא ליצלן בסדנאות העצמה רגשית ויוגה פראנה לגברים בהודו (ותהיו רגישים, זה בסדר ויותר מנפלא, אבל בחיי שקצת הגזמתם עם זה).
תסכולן גבר כל כך, עד כדי כך שהן נדרו נדר בזו הלשון: "אם לא מצאנו נסיך אז נוליד אחד כזה". וכך, אם תהיתם, הפך הביטוי "נסיך שלי" לכמעט בלתי נסבל לשמיעה (אגב, גם "נסיכה שלי" הוא ביטוי נורא, אבל ידובר בו בטור אחר). 
כמי שאין לה נסיך גדול או קטן בבית - וגם לו היה לה, היא לעולם לא הייתה מכנה אותו כך - אין לי אלא להביט מהצד, לתפוס את הראש ולמלמל: "אוי ואבוי לדור הבנות הבא. אתן לא מבינות מה מחכה לכן". זה מתחיל בקבוצות הוואטסאפ המגוננות מדי של ההורים על הנסיכים הקטנים וחסרי הישע, ונגמר בקבוצות של הורים לחיילים או של הורים לנסיכים שעושים סדנאות ויפאסנה בנפאל. 
חבר טוב סיפר לי שנפתחה קבוצת וואטסאפ של הורים לנסיכים שבריריים שנכנסו עכשיו לטירונות. אני מניחה שאותם נסיכים יזדקקו לליווי צמוד של אמא גם אחרי הצבא, ובמקום שימצאו לעצמם נסיכה סביר להניח שהם יזדקקו לאחות רחמנייה במקרה הטוב ובמקרה הרע למשרתת. והכל באשמתכן, האמהות. 
"את לא אמא, אז את לא יכולה להבין", אני מניחה שכך חושבות חלקכן. אבל אני רואה מסביבי מספיק אמהות בגילי שמבינות שיש פה בעיה חמורה, שלא הייתה קיימת נניח לפני 20 או 30 שנה. אני מעולם לא הייתי נסיכה ומודה עד היום להורים שלי על כך. אז לא רק שהילד שלכם הוא לא נסיך, ברוב המקרים רק אתם יכולים לסבול אותו במרחב הציבורי 90% מהזמן, אם בכלל.
בכל פעם כשקצת קשה לי מדי כאן, אני אוהבת להציץ על המתרחש אצל השכנים שלנו ולקבל פרופורציות. הפעם לשם שינוי דווקא המצב בעולם הערבי הרבה יותר טוב. לא רק שהנסיכים שם זכו בתארים שלהם ביושר והם לא שמעו על העצמה רגשית, אלא שבדיוק פורסם ב"וושינגטון פוסט" ש־56 נסיכים סעודים נעצרו לאחרונה בחשד לשחיתות, ניהול עסקים מפוקפקים ומעילה. האמת, בהתחשב במה שקורה במחוזותינו לאוחזים ב"כתר" הנסיך, לפחות אצלם זה מגיע עם עבודה קשה.