לא ייאמן כי יסופר. לא פחות מ־15 שנה היה על יצחק צפל ישורון, במאי הסרט האגדי "נועה בת 17" (1982), להמתין מאז סרטו "לא בת 17" לסרט ישראלי חדש (צפל ביים בינתיים גם בחו"ל) מבית היוצר שלו, עד צאתו בימים אלה לאקרנים של סרטו "אלסקה", כ־50 שנה אחרי סרט הביכורים שלו, "אישה בחדר השני" (1967).



איפה היית בין לבין?
"הייתי. אני לא רוצה להישמע כמתמרמר על שתי הקרנות התומכות בקולנוע הישראלי, כי הרבה שנים נתמכתי על ידן. כנראה הגיע הזמן לתת לעוד אנשים. האבסורד הוא שמאות אנשי קולנוע מתחרים על מעט הכספים של הקרנות. לרובם, אם חשבון הבנק שלהם לא מי יודע מה - כולל אותי אחרי 14 סרטים - אין כעת סיכוי להגיע לסרט משלהם".





מה הבעיה? פונים לאחים אדרי.
"האחים אדרי משתפים פעולה עם אלה שמביאים נדוניה מהקרנות. אז מה נשאר אם לא מוותרים? עושים סרט כמעט בלי כסף, וזה ניכר במה שיוצא".



נראה לך הגיוני שבמאי ותיק כמוך יתמודד שווה בשווה עם טירונים?
"אני לא קובע מה הגיוני ומה לא. עובדה שבכל פעם נאלצים להתחיל מאפס. גם אני. זה מתסכל בצורה בלתי רגילה. לכן, ניסיתי לא פעם לעזוב את המקצוע, דבר שלא עלה יפה. אם הייתה לי אפשרות אחרת, הייתי עוזב".



בינתיים שעון החול רץ, בוודאי כשחצית כבר את גיל 81.
"אכן, אין לי יותר מדי זמן להתרוצצויות, מה גם שנשארתי עם אותה תשוקה לקולנוע. התשוקה הזאת כנראה יותר חזקה ממני. למרות זאת, כנראה לא אגש יותר לקרן הקולנוע הישראלי. איתה גמרתי".





אני מתאר לעצמי שעל אף שלא נעזרת על ידה, לא מכרת את הדירה שלך כדי ליצור את "אלסקה", כמו שמנחם גולן עשה בשעתו לא פעם ולא פעמיים.
"אני לא מוכר שום דבר. מה גם שתקציב הסרט הסתכם ב־10,000 שקלים".



אני לא מאמין.
"מה שאתה שומע. ככה זה כשאנשי הצוות והשחקנים הלא רבים חתומים על אחוזים במקום לקבל שכר. 10,000 שקלים, זה מה שהוצאתי במזומן. את הציוד קיבלתי בחלקו ממכללת ספיר, המעורבת בסרט, ודרכה הגיע אלי הסכום האמור, ממפעל הפיס".



אלסקה בסרטך היא רק בחלומות. קל להבחין שכדי להוזיל הוצאות, צילמת את הסרט בדירתך בתל אביב ובמעין התרסה, דאגת שייראה בו שם משפחתך על פעמון דלת הכניסה.
"אכן, יכולתי להסוות את השם, אבל השארתי אותו כסוג של מחאה, אולי פתטית, על שאני נאלץ לעשות סרטים בתנאים כאלה. ולא רק הדירה - בסרט רואים שכנים שלי בבניין, וגם שתי נכדות שלי, שאחת מהן נקראת, לא במפתיע, נועה".



בגילך, נושא הסרט, שבמרכזו חולה אלצהיימר, אינו מקרי.
"אין שום מקריות ושום דבר לא מומצא. מה שקורה בסרט, זה מהחיים של בני גילי. משם זה בא, לא מהדמיון".


גייסת לתפקיד הראשי שחקן נפלא כמו אלי גורנשטיין, אבל הוא בן 65.
"קודם כל, מדובר במחלה שלא תוקפת רק זקנים. לי היה מעניין להציג בסרט אדם צעיר יחסית, שהמחלה תוקפת אותו. באופן עקרוני אני במאי שמאוד אוהב שחקנים. יש משהו כובש לב באיך שהם נפתחים למצלמות. אני מקווה שזה ניכר בהופעה של גורנשטיין בסרט".

וזאת כששתי השחקניות שמולו - שפרה מילשטיין ורבקה גור - מבוגרות לא מעט ממנו.
"זה מה שיפה בסרט. לא כמו שרואים בסרטים הוליוודיים גברים בגיל מתקדם, מנהלים רומן עם בנות 20. מה לעשות, כאן זה לא הוליווד".

זה לא סוד שהסרט שלך, איך אתבטא בעדינות, לא ממש זכה לחיבוק הביקורת.
"הסרט לא עובד בצורה שרציתי שיעבוד. שמעתי סיפורים מצחיקים, הקשורים באלצהיימר, עם כל העצבות שבדבר. זה כל כך מצחיק שבא לבכות. אבל כשראינו את העריכה הראשונה, הדברים שנראו מצחיקים במילים של תסריט, לא הצחיקו כשהפכו לתמונה. ככה זה. סרט, כשהוא יוצא, הוא קומבינציה של הרבה דברים. אגב, מול כל הביקורות, אני גם שומע תשבחות על הסרט מכל מיני אנשים שאני לא מכיר שההורים שלהם נמצאים במצבים דומים. מה שמביא אותם להזדהות עם מה שהם רואים על המסך".



אתה כבר בדרך לסרט הבא שלך?
"יש לי פרויקט שברובו אמור להיות מצולם בצרפת, אם הוא ייעשה. כאן אני חוזר לראשית דברינו. הכל תלוי אם אשיג את המימון לכך".

אולי נזכיר לקוראים, שאתה, עם כל הישראליות השורשית שלך, ביימת שני סרטי קולנוע בארצות הברית וסרט טלוויזיה בדרום אפריקה.
"ניסיתי. כשאתה עובד הרבה זמן בארץ ורואה את הקשיים המתלווים לכך, ומבין שאי אפשר להתפרנס מהדברים האלה, אתה מנסה אפשרויות אחרות. כאן אפשר להעיר שיש הבדל באינטרסים בין מפיק לבמאי: במאי, אם הוא משיג מימון, ישר רוצה לעשות את הסרט, בעוד שהמפיק מעדיף תחילה להשיג עוד כסף. הניגוד הזה מעכב לא פעם עשייה של סרטים. אבל מה? עד שאתה מגיע לעשיית סרט יוצאת לך הנשמה, עד כדי איבוד העניין מכל הסיפור".

כמו במקרה של "אלסקה", אתה במאי של הפקות קאמריות, ועל רקע חגיגות ה־70 למדינה, כשמתרפקים על תש"ח, אני נזכר ב"קרב בדרך לירושלים" - סדרת טלוויזיה רבת־משתתפים בערוץ הראשון, שהייתה מעוגנת בקרבות מלחמת העצמאות. האם זו הייתה בשבילך הרפתקה יוצאת דופן?

"מה שהיה יוצא דופן שם זו ההתגייסות של הערוץ הראשון להפקת הסדרה, שהייתה אחת ההפקות שהכי נהניתי לעבוד בהן. זה באמת היה תענוג גדול עם כל מיני אפקטים מיוחדים, שגרמו לי להרגיש כמו במאי אמריקאי. הלוואי שתהיה לי עוד הזדמנות כזאת".