יש משהו מאוד מקומם, אינסטינקטיבית, בבחירות של כמה מזוכי פרס ישראל שהתפרסמו לאחרונה. התחושה היא שוועדת הפרס התחפשה לשופטים בתוכנית ריאליטי, ועמדה בפניה מטרה פופוליסטית אחת ויחידה - לרגש, לרגש, לרגש.



זה נכון בייחוד במקרה של מרים פרץ, "אם הבנים", אישה יקרה ופעילה חברתית ראויה לכל מחמאה, אבל כזו שאין ויכוח על כך שתזכה בפרס היוקרתי בעיקר מכיוון ששכלה שניים מבניה; ושל דוד לוי, פוליטיקאי עבר שזכה לאין ספור השפלות גועליות בגלל מוצאו ובהחלט ראוי להכרה ציבורית מחודשת ומשופרת, אבל ברור לגמרי שהוא קוטף את הפרס לאו דווקא הודות לפועלו אלא בגלל האווירה הנוכחית במדינה. רוצה לומר, הניסיון "לפצות" את בני עדות המזרח, ואת המרוקאים בפרט, על העוול שנגרם להם בראשית ימי המדינה.



העובדה ששר החינוך נפתלי בנט גם בחר לבשר למרים פרץ בעצמו על הזכייה, תוך שהוא ממנף את האירוע לרגע טלוויזיוני סוחף, רק מחזקת את הדמיון לתוכנית ריאליטי. על הרקע והעיתוי האלה גם הבחירה בנתן שרנסקי - שראוי לפרס ללא כל צל של ספק - נראית לא מקרית ונגועה באותו רצון לרגש.



כאן אמור להיות הרגע שבו אני מצופה להיאנח, ולהיזכר בערגה בימים שבהם פרס ישראל היה קנה מידה למצוינות ולא לרגשנות. כשהוא ניתן למדענים שישבו כל חייהם במחשכים, ולא לאנשי ציבור מיוחצנים היטב. אבל אני חייב להודות שאני לא לגמרי מסכים עם נימת ההספד הנוסטלגית הזו, ושיש משהו ברצון הזה לרגש שהוא לא רק לגיטימי אלא אפילו הכרחי. פרס ישראל הפך - במשך שנים ארוכות, ובהכללה גסה כמובן - למוסד מנותק ואליטיסטי, שמעניק עיטורים לשכבות מאוד מסוימות בתוך האוכלוסייה הישראלית. זה הפך אותו גם ללא הוגן, וגם - לא פחות מסוכן - ללא ממש רלוונטי. עוד טקס מעיק שמשודר בערוץ הראשון ביום העצמאות.



דווקא בימים כאלה, של כל כך הרבה שיסוי ופירוד בין הקבוצות השונות בחברה שלנו, צריך לנסות לייצר אירועים וצעדים בוני איחוד. אקטים ציבוריים שידברו לכמה שיותר ציבורים בתוך החברה השבטית שהיא אנחנו. וכשמתנערים מהציניות, יש משהו בשלוש הדמויות האלה - מרים פרץ, דוד לוי ונתן שרנסקי - שיכול לדבר לרגש הקולקטיבי של המוני ישראלים.



זאת לא רק העובדה - החשובה כשלעצמה - שבפרס היוקרתי יזכו מתנחלת, מרוקאי ורוסי, אלא גם הסיפורים האישיים של האנשים האלה, שמבטאים פיסה אמיתית ורבת משמעות מתוך חיי המקום הזה. פרץ היא אשת חינוך מוערכת, ששניים מבניה נהרגו בעת שירותם הקרבי בצבא. כן, זה מחריד, אבל אלה הם חיינו כאן. והצורך לשרת ביחידות קרביות עדיין קיים וראוי לכל הוקרה, לכל מגלגלי העיניים; או דוד לוי שבראשית ימיו בישראל, אחרי שעלה ממרוקו, נאלץ לעבוד בעבודות דחק והצליח לטפס לצמרת הפוליטיקה הישראלית, למרות אין ספור חצי לעג ודעות קדומות; וכמובן שרנסקי, סמל אמיתי לנחישות, מאבק על זכויות אדם וציונות, שישב תשע שנים בכלא הסובייטי במסגרת מאבקו כאסיר ציון. ההבלטה שלהם, דווקא בשנת ה–70 למדינה, היא יותר מראויה.



ויש בבחירות האלה משהו נוסף. הן מבטאות את ישראל החדשה, אם תרצו היותר מזרחית, ששמה את הרגש העממי ואת הסיפור האנושי במרכז, בלי להתבייש. בניגוד לישראל הישנה, כבר הבנתם, האשכנזית יותר, שהעניקה פרסים לפי מדדים יותר שכלתניים ואובייקטיביים (לכאורה). אני לא מנסה לקבוע מה טוב או נכון יותר, רק מציין עובדה. אבל דבר אחד כבר ברור לי מראש. טקס הענקת פרס ישראל של השנה יזכה ליותר רייטינג ותשומת לב ציבורית מאלה שקדמו לו. ובעיקר, האנשים שיעמדו על הבמה ישקפו באופן נכון ומדויק בהרבה את ישראל הנוכחית. בין שאתם אוהבים אותה ובין שלא.