"בחזרה מעמק רפאים" עוקץ את החוג הספרותי ואת העדה החרדית

למה דומה קריאת הרומן שלפנינו? להליכה לצד חיים באר במורד רחוב ירושלמי, תוך האזנה רעבה לאחת מהמעשיות מרובות ההקשרים הטמונות בכיסיו. וכך גם בהמשך, בבית קפה ירושלמי, מוצפים בלשונו העשירה, הצומחת מכל רובדי השפה העברית ממתן תורה ועד היום. השימושים בשפת המסירה משתנים לפי הדובר בסיפור, אך כולם מתבלים פיתולי מעשיות ובני זיכרונות, ומגיעים לשיאם מפיו של בעל חנות ספרים ירושלמי, שמדפיו עמוסים בספרי קודש ובספרים שסופרים הקדישו איש לרעהו.

מעיין הידע של באר בהלכות שתי קהילות ירושלמיות מפכה כאן בעוצמה בלוויית מטעני בדיחות הדעת של מספר סיפורים מחונן: קהילת ספר והקהילה החרדית. ניכר ברומן שבאר הפיק הנאה גדולה בהשתכשכו בעלילה רוויית רכילות ותככים מלב קהילת ספר ישראלית, כמו גם באירועים ורחישות בקהילה החרדית. ירושלים ומקומותיה החוּליים, אך גם דתיותה (היהודית והנוצרית), משמשים ברומן כתומכות פלדה לבניין סיפורי מרתק. יודע באר את נפש הסופרים העבריים, זוכי התהילה כמו גם עלובי הנפש הנאחזים בשולי מפת הקאנון הקנאית; ניכר כי צפה בימי חלדו ברודפי כבוד, מלחכי פנכה, חוטפי פלגיאטים ומפיצי רכילות מרושעת. מן הרומן עולה היכרותו עם האנטורז' הניזון מעבודתם היצירתית של הסופרים, אנשי רדיו, קריינים, עיתונאים ומבקרי ספרות, במאי סרטים, מו"לים, מזכירות מערכת, חוקרי ספרות. ומשפחותיהם של הסופרים, כמובן. נשותיהם ובניהם.

הסיפור על הסופר הירושלמי אלישע מילגרוים נפרש מפיו של במאי סרטי תעודה שאיננו יודעים עליו דבר. הוא אומנם מדבר לעתים בלשון נמלצת, אך מלבד זאת אין לו צורה ותואר, אין לו גיל ואין לו שם. ידוע רק שיצר סרט תיעודי על הסופר, ולאחר מותו הוא שוקק אלי סרט סנסציוני על אודותיו. בהיותו אלמוני חסר פנים, יש לבמאי רשות להתייחס לגיבורי סיפורו באיזון בלתי תלוי. הנפשות הפועלות נגלות חליפות במערומיהן המגוחכים, הקטנוניים, כמו גם בתאוותיהם הארציות, אך גם ברגעים של גילוי נפש ודבר אמת, לכאורה. האמת רבת פנים וחמקמקה בסיפור הזה.

הקורא מתוודע אל מילגרוים דווקא בהלווייתו. הסופר המוערך, שכתב רומן בשם "נעטרי הקוצים", נקבר בבית קברות נוצרי בלב המושבה הגרמנית. מילגרוים היה יהודי בחייו, אך נישא לגברת אנגלייה נוצרית, שמשכה אותו לעבר עדתה המיסיונרית. המגעים בין יהדות לנצרות ייראו לאורך הספר, בכמיהתם של אי–אילו יהודים אל המשיח שנצלב, ובלהיטותם של ממירי דת השואפים לנצר את יהודי העולם ויהודי ירושלים במיוחד.

תעלומות שונות עולות אל הדפים, ורובן נפתרות עם התפתחות העלילה. ומה שלא נפתר הרי הוא הפגם הנחוץ בכל יצירת–אמת, עבודת יד, כפי שמסבירים העמודים האחרונים. יש הרבה עסיס עוקצני ברומן, והוא מופנה ליעדים שבאר, כאמור, מצוי בהם. מי שיוצא נפסד מהסחרחרת המתרחשת סביבו לאחר מותו, הוא הגיבור השותק, הסופר המת. כדברי שעיה הומינר, בעל אותו כוך ספרים: "(...) מה שמעציב אותי באמת הוא שגם גורלו של בעל ‘נעטרי הקוצים' לא חמק בסופו של דבר מגורלם של כל המתים, שגם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם לעולם בכל אשר הנעשה תחת השמש".

מנגד משיב לו הבמאי, המתרווח בכורסתו. גם הוא, שאינו מעורב רגשית, הרי מבקש לו תהילת רגע, ככל העיטים הנוברים בתולדותיו ובעיזבונו של מילגרוים: "בעניין הזה אין הרבה מה לעשות", הוא אומר. "(...) אין זיכרון לראשונים, הכול נשכח". מחשבתו נודדת אל מה שבעצם מעניין אותו: לאן נעלמה אלמנת הסופר? חזקה על הקורא שיפנים את הידיעה המרה כי אכן סופר וספריו דינם קבורה ושכחה, בעוד שחרקי המדיה לעולם לא יחדלו מזמזומם מעל הקברים.

****

צורת ההספד

נגה אלבלך, סופרת ועורכת (ילידת 1971), כתבה ספר פרידה מאביה שהלך לעולמו, וסימנה בכך אפשרות ספרותית מעודנת עד זיכוך. זהו ספר כרוך ומוגש בענווה רבה, ממש כדמותו המצטיירת של האב, הקומוניסט הצנוע. הבחירה בתארים "האיש הזקן" ו"בתו" מרחיקה את עדות הבת על אביה ההולך ודועך. זהו דיווח תמציתי, שכל מילה בו נבחרה בקפידה. ההקפדה, הנמנעת מהשתפכות רגשית ונוקטת לשון הווה פשוטה, יצרה מסמך אוניברסלי, גם אם פרטיו לקוחים מהאוצר המר של החוויות הישראליות: שואה, עלייה לישראל, מלחמות ישראל ומחלות זקנים בישראל. אך הדגשים הם אנושיים–אוניברסליים ונבנים מפרטי רשמיה של בת המלווה את אביה אל מותו.

אחרי יום מפרך היא שואלת את צוות בית החולים: "'אני רעבה, אולי יש לכם משהו לאכול?'. הושיבו אותה ליד שולחן והניחו לפניה צלחת ובה מזון רב: פירה, שעועית, ביצה, פרוסת לחם, גבינה לבנה. היה כבר ערב ובתו של האיש הזקן טרפה את המזון שבצלחת". מיד לאחר מות האב היא יושבת במקומו בחדר האוכל של המוסד הסיעודי, וחוזרת על אותו אקט אכילה הישרדותי.

שקט פרוש על הטקסט המדוד, ומתחתיו חנוקה צעקה, וגם היא נרגעת, אולי בהשראת הבית המופנם שבו בגרה המחברת. בכל עמוד מעט שורות המותירות חלקת נייר ריקה. צורת ההספד הזה היא אמירה חזקה כשלעצמה. הבת אינה מבטאת מילים כמו צער, כאב, או אבא. על הקורא לחוש בהן בעודו קורא: "פעם חי כאן האיש הזקן, חי ואיננו עוד./ את זה, בגילה המופלג, מתקשה בתו להבין"

("האיש הזקן, פרידה", הקיבוץ המאוחד, 118 עמ').

הוראות הכנה 2

עוד מספרו של קולום מק'קאן "מכתבים אל סופר צעיר", והפעם, אל סופרת צעירה: "המשפט הראשון חייב לפתוח את בית החזה שלָך. הוא חייב לחדור אל הלב ולהפוך אותו מן הפנים החוצה. הוא חייב לרמוז שהעולם לא ישוב עוד לקדמותו"

(מאנגלית: עדית שורר, עם עובד, 115 עמ').