בקושי חלפו דקות ספורות מאז הסתיים הראיון ופניו של אהוד אולמרט נעלמו מהמסך, ושיפודי המבקרים החלו למנגל את גיל ריבה. מלחך פנכה, לקקן ויחצן היו רק חלק מהמחמאות שריבה זכה להן. וריבה היה קורבן קל. משהו בין רכילאי ליאכנע, בעל קול ציפור מצפצף, אחד כזה שהברנז'ה אף פעם לא תספור. ודווקא הרבע עוף הזה מנסה לראיין את "האיש הרע" שגדול עליו בהרבה מספרים. אז בטח שאולמרט יקרקס את הרבע עוף הזה, סיכמה הברנז'ה בשביעות רצון וניגבה עם ריבה את הרצפה.
ריבה הוא לא כוס התה שלי. אז מה. לא כל מה שכף ידו נחה עליו הוא נגוע. אפשר להתלונן על איכות המוצר, אבל לזכותו יאמר שהוא מביא סחורה. הוא הביא בשעתו את לריסה טרימבובלר. את אביבה גרנות. עכשיו הוא הביא את אולמרט. ברור, זה לא התרחש במקרה. לא ביום שישי בערב ריבה הרים טלפון לאולמרט ואמר לו: שמע, אהוד, הציבור צמא לדעת מה קרה איתך בכלא. ואהוד השיב לו: אתה יודע מה, בוא ניפגש מחר ונעשה ראיון.
ריבה מתמחה בעבודה עם מרואיינים כאלה. בתיקייה נסתרת במחשב שלו הוא בטח שומר רשימת שמות וטלפונים של כאלה שכל התקשורת יכולה לחלום על ראיון איתם. וריבה מתחזק איתם כנראה קשר לאורך חודשים, אולי אפילו שנים. הם מתרגלים אליו, עד שהכוכבים מסתדרים לשניהם והוא מקבל את הראיון שלו.
ריבה הרי ידע שיום אחד אולמרט ייצא מהכלא. ויום אחד הוא יכתוב ביוגרפיה. ויום אחד הוא יזדקק ליח"צ לספר שלו. אז למה שלא יתראיין אצלו?
אז נכון שריבה לא נושך חזק מדי. זה לא האלמנט שלו. הוא בא מהרכילות. מהמקום של מי עשה מה למי ואיפה. אפשר לשמוע את הקללות שלו כשהיה צריך ללמוד את הבדל בין טלנסקי לדכנר, שאגב את הציבור הרחב מעניינים כמו בועז הרפז. אז מה אם ריבה לא הפיל את אולמרט על הרצפה, בעט בו וצרח: תודה שעשית את זה, יא גנב! אותי, צופה מטופש שכמוני, עניין בהחלט איך עבר על אולמרט הלילה הראשון בבית הכלא, ושדני דנקנר קבע לו תורנות ניקיון וחיתוך מלפפונים. ונחרדתי שאולמרט, שבטח יודע עדיין מי המרגלים שלנו בצמרת משמרות המהפכה, משוטט חופשי ברחובות עין כרם בלי חמישה מאבטחים מסביב.
ויותר מהכל, היה מרתק לראות איך אולמרט יכול להיות פשוט ואנושי, מתוכנת פחות ושונה כל כך מהאיש שהחליף אותו בבלפור. אבל אם רק ריבה מעז לקחת אותו לאיזו פינה שהוא לא משתגע עליה, הוא שולף בחלקיק שנייה ציפורניים של טי רקס שלא נכחד והופך לאיש ריב ומדון. ואת עליזה אולמרט אני בכלל לא מנסה להשוות לגברת הנוכחית ברחוב בלפור.
לא בכיתי מחובק עם השלט כשאולמרט התגעגע לאהבת אמו. וכן צרם לי היעדרן של כמה שאלות, למשל היחסים עם דן מרגלית, מה שאומר אגב על תיאום מראש לאן ריבה לא ייכנס. אז מה. נשארתי בחיים. צפיתי בראיון שנמשך שעה שלמה. לא קרה לי כבר שנים. הסך הכל היה בוודאי מעניין יותר מראיון אולפן, ששם מותר למילים לצאת החוצה באופן שמקשה על עפעפי הצופה להישאר מורמים. אולמרט ראוי שיטחנו אותו. אולי יום אחד, מי יודע, יסכים להתראיין לדן מרגלית. עד שיבוא היום הזה, יש מקום גם לראיון בז'אנר גיל ריבה. בהחלט. אם כבר שבוע התקשורת לא מפסיקה להתעסק בו, סימן שריבה פגע. אפשר בהחלט להוריד אותו מהמנגל.
"גיל ריבה מראיין את אהוד אולמרט", מוצ"ש, 17.3, קשת 12
***
"חנוט אותי"
סרט מגעיל על תופעה דוחה שמתרחשת, איך לא, באמריקה. מעוניינים לחנוט את יקיריכם שהלכו לעולמם ולהצמיד אותם לקיר בעמידה? קצת בטון, חוטים, דבק, הרבה גועל נפש, וסבתא אתכם בסלון.
תקראו לי שמרן, אבל אני מעדיף את השיטה הישנה. להיפרד מיקירי שבא זמנם בבית הקברות. את השיטה החדשה שהולכת ותופסת תאוצה בפינות שונות ברחבי העולם, בעיקר, אלא מה, בארצות הברית, אני מעדיף פחות.
בעצם זו שיטה ישנה: חניטה. מנקזים את נוזלי הגוף של המת, ופה ושם במהלך הסרט "חנוט אותי" יוצריו אדיבים מספיק לספק לצופה חיתוכי בשר, קריעת עורקים, ניקוז נוזל כתום–חום–אדום שאני לא רוצה אפילו לחשוב מהו מתוך הגוף לכלי חיצוני, ואחר כך הזרמה של נוזל שאני עוד יותר לא רוצה לחשוב מהו בחזרה לתוך הגוף. וגם למשל תפירת השפתיים המתות בחוט תפירה גס, שלא תישמט השפה התחתונה בעת המסיבה בהשתתפותו של המת. ואחר כך שאר ההכנות, שכמה עסיסיות מהן מופיעות על המסך. וכמה, במעט האנושיות שעוד נותרה בהם, יוצרי הסרט חוסכים מאיתנו.
תשכחו מהחניטה המסורתית שהיו מבצעים בגופו של, נגיד, פרעה: משכיבים אותו בארון, דוחפים לאיזו קטקומבה ושוכחים ממנו ל–3,000 שנה. הדור הבא של החניטה משאיר את הנחנט ביחד עם בני משפחתו לעוד כמה ימים. למשל בתנוחת רכיבה על האופנוע האהוב עליו. למשל על כיסא במשחק פוקר בין חבריו כשסיגר בידו האחת וקלפים מודבקים לידו השנייה (השובב מפיל את הקלפים כל הזמן ומגלה את היד שלו, מה שכמובן לא הוגן ופוגע במשחק). או שהנחנט עומד על שתי רגליים, לבוש בחליפה מוכרת, נשען על מקלו האהוב.
כמובן שנוצרות כאן בעיות מכניות מסוימות, מכיוון שאדם מת שהוצב בעמידה מתנגד לעתים לשמור על זקיפות קומה לאורך זמן, ואף מגלה רצון עז לשכב על הרצפה במנוחה. אבל אל דאגה, הראש של החונטים ממציא לנו פטנטים ללא הפסקה. לרגליו יוצקים תבנית בטון שאינה נראית דרך המכנסיים. קודחים מספר חורים בגבו ומושכים חוטים מהקיר לעמוד השדרה. את ידיו מדביקים למקל ההליכה. ומה שעושים עם החוט שיוצא מהקיר ומתחבר לעמקי גולגולתו אני לא רוצה לספר.
"חנוט אותי", למען הסר ספק, הוא סרט מגעיל. הוא לא מספר על תופעה חריגה, הוא פותח חלון רחב מדי להתנהגות של אנשים שירדו מהפסים ועושים מעשים מגעילים. אם אני לא טועה, מונטי פייתון עשו לפני הרבה שנים באחד מסרטיהם בדיחה על אנשים שחונטים את בני משפחותיהם המתים ומשאירים את הגופה להתגורר איתם. יש בדיחות של מונטי פייתון שאהיה הראשון לשאוג מהן בסרט. במציאות אני מעדיף לעבור לעיר אחרת.
אולי אם היינו גדלים בתפיסה חינוכית שונה, שחיה בהרמוניה גדולה יותר עם המוות, אפשר היה להתייחס לסרט בשוויון נפש כלשהו. מכיוון שלא, מכיוון שלא נראה לי שבקרוב ארד לגנגס לרחוץ בין גופות, נשמתי המערבית צועקת מול "חנוט אותי" במלוא גרון - פיחסה.
"חנוט אותי", יום חמישי, 22.3, יס דוקו, יס VOD, stingtv