את אלפרד הבולגרי פגשתי במקרה ברחוב הנרייטה סאלד ליד המרכז לקשיש. הגבר גבה הקומה, שכפות ידיו נראות כמו מחבטי טניס, סימן לי לעצור לרגע ושאל בנימוס אם יש לי כמה דקות לשבת לפטפט איתו. ישבנו על ספסל ברחוב. "אני לא יודע איך לפתוח", הוא אמר והראה לי את שתי שקיות הניילון המלאות במצרכים שאחז ביד אחת. ביד השנייה אחז במקל שבו הוא נעזר בהליכה. "אני לא כל כך יציב וחייב להשתמש במקל", הסביר. "זה מקל שעשיתי לבד. תראה את הגילופים. בימים הטובים הייתה לי נגרייה קטנה ביפו, בירת הבולגרים".



הוא מניח את השקיות על הספסל. "קוראים לי אלפרד הבולגרי", נתן לי לחיצת יד מפרקת עצמות. "הנכדה שלי עובדת במרכז לקשיש, היא עובדת סיעודית, ילדה טובה. היא קונה לי כמה פעמים בחודש מצרכים. המצב קשה. עם פקאקטה 2,000 ומשהו שקל אי אפשר לחיות. אני בא לכאן בשני אוטובוסים, יושב איתה איזה שעה, אוכל איתה במרכז לקשיש וחוזר לדירה הקטנה ביפו, דירה בדמי מפתח עוד מהימים שבהם עשיתי כסף".



אני מביט על הפנים חרושות הקמטים. לבושו מוקפד, המכנסיים מגוהצים כמו בשנות ה־60 של המאה הקודמת, החולצה מבהיקה בניקיונה. אלפרד חייך חיוך גדול ואמר: "אני אוהב לכבס ולגהץ, זה מעביר לי כמה שעות. מאז שאשתי זיכרונה לברכה נפטרה אני מחפש לי עיסוקים". אני מציע לו סיגריה, הוא דוחה אותה. "רוזה שלי מתה מסרטן בריאות והיא לא עישנה, סבלה הרבה. אז מה, אני ארעיל את עצמי? לא, תודה". אני מנסה לקלוט למה בדיוק הוא עצר אותי וביקש לשוחח ולא כל כך מצליח. הוא קולט, יש לו עיניים פיקחיות. על הראש כובע קסקט, על היד השמאלית שעון דוקסה ישן, על האצבע טבעת נישואים, בכיס החולצה כרטיס חופשי חודשי.



"תשמע, אדון זהבי, רוזה אשתי הייתה מאזינה לך כל יום. היא מאוד אהבה אותך, אני פחות כי קינאתי", אלפרד הבולגרי צוחק צחוק גדול ומידבק. אני צוחק איתו. "היא הייתה אומרת שיש לך פה ג'ורה, אבל אתה מכוון אותו למי שצריך לתת לו בראש בלי הבדל מיהו, מהו, מאיזו מפלגה הוא. פעם, כשנסעה לבקר חברה שלה מבולגריה בבית אבות בפתח תקווה, היא ראתה איך אתה מטפל בהורים שלך ובזקנים אחרים שאף אחד לא ביקר אותם ואז היא התאהבה בך ואמרה לי: 'אלפרד, כמה חבל שאין לנו בן כמו זהבי'".



לא נעים לי, אבל אני מרגיש כאילו תפסתי אותו בבלוף: "אבל אמרת שאתה מבקר את הנכדה שלך". הוא קוטע את דברי בתנועת יד: "אילנה היא כמו נכדה, לא ממש נכדה. היא טיפלה בתור עובדת סוציאלית באשתי והתאהבנו בה ומאז היא כמו הנכדה שלנו. רוזה אשתי לא בולגריה, היא הייתה סלוניקאית, עברה עינויים אצל ד"ר מנגלה. הוא עשה עליה ניסויים, עקר לה את הרחם, יימח שמו ושם זכרו טפו", אלפרד רקק על המרצפות בזעם ואז התרכך וביקש סליחה על הרקיקה.



"תשמע", הוא אומר ומניח את כף ידו על שלי. "רוזה סיפרה לי פעם שסיפרת על דודה שלך שגם לה קראו רוזה וגם היא הייתה אצל מנגלה. סיפרת שישנת אצלה פעם בחדר שלה בפריז והיא צרחה כל הלילה ולמחרת ברחת ולא חזרת. גם רוזה שלי הייתה צורחת כל לילה. אני לא ברחתי כי לא היה לי כלום בעולם חוץ מרוזה שלי".



אני מרגיש לחלוחית בעיניים. הקשיש שם את הכף שלו על הכתף שלי ונותן כמה טפיחות עידוד וממשיך לדבר. "אתה בחור פיקח, בטח תשאל למה אילנה קונה לי מצרכים. אז זהו, שהיא עשתה תנאי. לפני שרוזה מתה היא הוציאה מהמחבוא בכוננית על יד המיטה קופסה עם קצת תכשיטים שהיו לה. היא אמרה לאילנה שהיא רוצה שתענוד אותם ואז היא לעולם לא תשכח אותה. רוזה השביעה אותי שאני אבוא אליה לבקר כמה פעמים בחודש ואבדוק אם היא עונדת את התכשיטים. אילנה אמרה שהיא מסכימה בתנאי שהיא תמלא את המקום של רוזה ותעשה לי קצת קניות. נעשה בלגן גדול והסכמנו שזה מה שיהיה וזה מה שקורה".



###



אלפרד הבולגרי לוקח אוויר. "אתה יודע, השבוע היה כתוב בעיתון שהקשישים יקבלו כל חודש תוספת לקצבה של 6 שקלים. אני, אין לי הרבה מה לעשות. הלכתי לסופרמרקט והתחלתי לחפש מה אפשר לקנות ב־6 שקלים. עשיתי רשימה ורציתי לתת לך שתדבר על זה. תראה: גביע קוטג' אחד לחודש או קילו אחד תפוחי אדמה או בקבוק פנטה אורנג' או שני מילקי. לחם אחיד פרוס עולה 6 שקלים ו־40 אגורות, אז צריך לקחת 40 אגורות מהחודש הבא", אלפרד צוחק צחוק מר.



"תראה, תראה", הוא מצביע באצבע על הרשימה, "שקית מרק חד־פעמית לעשות מרק בספל או קילו קולרבי או קילו מלפפון. ואל תשכח, כל מצרך זה התוספת לחודש. אין להם בושה למנוולים האלו, הם לקחו במכה אחת 5,000 שקל לחודש, ולנו נותנים 6 פקאקטה שקלים".



הזקן נאנח ומראה לי את המקל המגולף, מעשה אומנות. "הייתי נגר טוב, עשיתי כונניות, מסגרות, ארונות קטנים, שולחנות קטנים. הכל היה אומנות עץ משובח. אתה יודע, ביפו יש הרבה סמים ובלגנים, אני הייתי בסדר עם כולם. יום אחד עשה אצלי איזה עבדאי גדול הזמנה לקראת הילד הראשון שלו. רצה מיטה יפה, רצה ארון לצעצועים וכל מיני כאלה. עשיתי לו בהרבה אהבה. כמה פעמים עמד והביט איך אני עובד. דיברנו, אמרתי לו שהמצב קשה, שאשתי חולה מאוד ושיש תרופות מאריכות חיים שעולות הרבה אלפים כל חודש ואין לי.



"העבדאי הביט אלי ואמר לי: 'אתה נראה איש טוב, אני יכול לעזור לך, אבל זה יהיה מסוכן'. אמרתי לו שאני מוכן לעשות הכל בשביל רוזה שלי, רק לא להרוג", אלפרד הבולגרי נאנח. "אתה לא תאמין מה הוא הציע לי, המנוול. הוא הציע שאעשה שני מקלות הליכה עבים, ארכיב משקפיים כהים ואתאמן בהליכה עם המקלות כאילו אני עיוור. לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה, אבל בין כה וכה לא הייתה לי עבודה. כולם קונים רהיטים מוכנים מאיקאה ומהחנויות הגדולות. אז עשיתי שני מקלות הליכה עבים ויפים, ולפי הבקשה שלו הם היו חלולים עם משהו כמו פקק שסגר אותם מלמטה.



"העבדאי בא וראה ואז הבנתי למה נפלתי. הוא אמר לי שאני נוסע לקולומביה. מישהו ייקח אותי למלון, ישים משהו במקלות ואני אחזור לארץ עם המקלות כאילו אני עיוור. הוא אמר, '20 אלף דולר מזומן תקבל. תוכל לקנות לרוזה תרופות. היא תהיה מבסוטית, אתה תהיה מבסוט, אני אהיה מבסוט'".



###



אלפרד הבולגרי ניגב אגלי זיעה שבצבצו על המצח. "זהבי, נשבע לך שאני לא יודע איך הסכמתי. עשיתי את מה שהוא ביקש, ראיתי את מולכו העיוור מהשכונה שהולך עם מקל ולמדתי את ההליכה שלו. אני לא אבלבל לך הרבה את המוח. נסעתי, היו שם אנשים מפחידים שהכניסו אבקה לבנה כמו טלק ששמים לתינוקות על הטוסיק. אני רעדתי. הם סיימו, אמרו לי שאסגור את המקלות למטה חזק שלא ייפתחו ושמחר בבוקר ייקחו אותי לשדה תעופה. הלכתי כמו עיוור. דיילת עזרה לי וליוותה אותי. שאלו אם יש לי מטען ואמרתי שלא, כי לא לקחתי כלום איתי.



"נחתנו בארץ. ירדתי מהמטוס ושיחקתי אותה עיוור וביקשתי שיביאו אותי לכיוון המוניות. מישהו התנדב לעזור לי וביציאה מהשדה ניגש אלי איזה חולירע וחיבק אותי. 'אבא, מה שלומך? איך היה בחו"ל?' הוא שחרר את הבחור שליווה אותי ולקח אותי למכונית מרצדס ונסענו ליפו. הוא הביא אותי לנגרייה וכשנכנסנו העבדאי כבר חיכה שם. לא יודע איך הוא נכנס. הם פתחו את המקלות, שמו שקית ניילון גדולה והאבקה נשפכה לשקיות. אני הרגשתי נורא. העבדאי נתן לי 10,000 דולר ואמר שעוד עשר הוא יביא בשבוע הבא. כשהם יצאו מהנגרייה היה בלגן, איזה מאה שוטרים הקיפו את הבית, כיוונו פרוז'קטורים, צעקו ברמקול: 'לא לזוז, לשכב על הרצפה'. חשבתי שהתחרבן לי העולם על הראש".



אני מניח יד על הכתף שלו, מנסה לעודד. "אתה יודע, המשטרה ידעה. בחקירה אמרו לי שהם יודעים שאני לא שותף לעסק וסיפרו לי שהעבדאי והאנשים שלו בקולומביה דיברו בטלפון בעברית ויש האזנה לכל השיחות מקולומביה. החולירות האלו הודיעו שהעיוור יוצא בבוקר בטיסה לארץ. המשטרה איתרה את הטלפון והתברר שזה של העבדאי שידוע כסוחר סמים גדול ופדופיל. האמת היא שאני עדיין בשוק מהסיפור". אלפרד קם, נאנח וזורק לי: "אל תאמין לאף אחד. כולם רשעים או מנוולים או חולירות. והכי חשוב, תדע שרוזה שלי אהבה אותך".