בעוד יומיים נהיה רובנו מסובים סביב השולחן בליל הסדר. חלק ניכר מניצולי השואה עדיין אינם יודעים איך והיכן יחגגו את הסדר. בדוחות האקסל של חשבי האוצר במשרדי הממשלה השונים אפשר כבר לנכות תמיכה עלובה בכ־45 אלף ניצולים, שהסתלקו מאיתנו בין הסדר של תשע"ז לזה של תשע"ח.



כן, ככל שניצולי השואה מזדקנים, הם מסתלקים מהעולם בכמות ובמהירות גדולות יותר. אבל לחשבים השונים אין דאגה. הרי הכסף בקרנות, ברשויות, בחשבונות ובנאמנויות שונות – עדיין קיים – ולא רחוק היום, שיעשו בכסף שימוש אחר, כפי שיחליט השלטון: התנחלויות, כוללים, כסף קואליציוני וכו'.


את הרשויות, שמזמן אינן דואגות לניצולי שואה, מחליפות עמותות והציבור שתורם כסף כדי לארגן בשבילם ארוחות חג. והאמת שיש לא מעט טרמפיסטים על מבצע ליל הסדר לניצולים.



עמותת יד עזר לחבר, שמושבה ברחוב קסל 6 בחיפה, מטפלת בכ־85% מניצולי השואה והנזקקים באזור הצפון. העמותה תחלק אלפיים חבילות מזון עם מצרכים בסיסיים לחג בשמונה נקודות חלוקה: מקריית שמונה וקצרין ועד חדרה. בנוסף, תקיים העמותה בשמונה אולמות, מחיפה עד קצרין, ליל סדר כהלכתו, עם ארוחות חג מלאות.



בנוסף לניצולי שואה, יגיעו לאירועים אלו גם קשישים, אזרחים שידם אינה משגת, חיילים בודדים, נרקומנים, חסרי בית ועוד. הרי בהגדה נכתב: "כל דיכפין ייתי וייכול". לא משיבים את פני הפונים ריקם, במבצע שעלותו מתבטאת בשני מיליון שקל, ובמקביל עסוקים בו כ־600 מתנדבים כבר חודשיים וחצי. המדינה אינה חשה צורך מיוחד לדאוג לנזקקים, ניצולי שואה ואחרים. אומנם המוקד הארצי במשרד הרווחה מפנה אותם לעמותה וכך גם המוקד לנזקקים של עיריית חיפה, אבל גם המשרד הממשלתי, גם הרשויות המקומיות, אינן משתתפות במימון המבצע, אפילו בשקל! – המימון כולו אך ורק מתרומות!



לחשבים השונים אין דאגה. עוני בישראל. צילום: מרק ישראל סלם



ניצולי השואה הנזקקים כבר לא במאגר העובדים, והם מהווים נטל על השלטון, שרק צריך את הכסף המיועד להם. כל ראשי הממשלות, והשרים בממשלות, משקרים לנו כבר 70 שנה עד כמה הם דואגים לניצולי שואה ולנזקקים. שום שר, בשום שלטון, לא אמר את האמת על ניצולי השואה - שלפחות ב־20 השנים האחרונות הם לא מעניינים אותם. יש עמותות, שהן ידאגו להם לאוכל ולארוחות חג.



והניצולים? הם מתביישים, אני רואה בכל חג את הבושה בעיניהם. הם מתביישים שהגיעו למצב הזה, בעשורים התשיעי והעשירי לחייהם. מדובר באנשים שבנו כאן מדינה, ניצולי מחנות ההשמדה, ששרדו את התופת ורובם גם נלחמו כאן במערכות ישראל. ואם לא הם, אז בניהם ובנותיהם. העובדה שנותרו בחיים, והאובדן של שישה מיליון שנטבחו בשואה, הייתה הבסיס הכלכלי הראשון להקמת המדינה – שני מיליארד מארק – שנתן קונרד אדנאואר, הקנצלר הגרמני, לדוד בן־גוריון, בתיווכו של נשיא ארה"ב טרומן. אבל כבר הצלחנו לשכוח.



לניצולים אין את הכוח ואת הלובי המתאים, להיאבק על נתון בסיסי כמו ארוחות חג. גם אם ידם משגת לממן את המצרכים הדרושים אין להם את הכוח לבשל ולקנות. חלק גדול מהם כבר מוגבל בתנועה, והם אינם יכולים לצאת לחנויות כדי לקנות. לפעמים, כסף זה לא הכל – הוא רק אמצעי שלעתים אין בו שימוש למוגבלים.



ב־11 באפריל יציינו בארץ את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כל סמלי השלטון בארץ, כל נבחרי הציבור ומקורביהם, יגיעו לטקסים חנוטים בחליפות כהות ובמבטים נוגים. הם ירעימו בקולם עם מילים חסרות תוכן כגון: "לעולם לא עוד". אבל ידיהם אינן נקיות, הם חוטאים בחטאי היוהרה, ההתעלמות וההתעמרות בקשישים שרק הישרדותם אפשרה כאן את הקמת המדינה. הניצולים שיצפו באותם טקסים לא סולחים לנו כי הם חיים את האמת. הם לא פוליטיקאים.