שוב הוא לא יודע אם קר לו או חם לו. כששכב לישון בלילה והרגיש איך טיפת זיעה מתגלגלת לה במורד גבו ונספגת במזרן, ציין לעצמו שכדאי לוודא מחר שהמזגן פועל כהלכה. מילא השרב האביבי הזה שהגיע לו משום מקום, אבל תכף יגיעו הימים האלה שבהם יחידת הזמן הקצרה ביותר בחיינו היא בין קרקוש המפתח במנעול הדלת לבין הלחיצה על הכפתור הכתום בשלט המזגן.



ובעודו עוקב בדאגה אחרי אותו אגל זיעה, חשב לעצמו שאין להתפלא על מזגם של הבריות במקום הזה, שהרי אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אזי ממש כשם שאין לנו עונות מעבר אמיתיות בין חורף לקיץ, כך גם אין לנו מעברים מדורגים בין שמאל לימין. מישהו שלח לו פוסט מטריד שבו מפרט הכותב איך ממשלת ישראל עושה יד אחת עם הרשות הפלסטינית והקרן החדשה לישראל בארגון פיגועים. ומה שהטריד אותו בפוסט היה דווקא הטון הענייני שלו, כאילו כתב מישהו מחקר אקדמי: השפה הייתה נקייה יחסית ולא מתלהמת, והזיות הוצגו כעובדות שאין עליהן עוררין. הבו לי מאה משוגעים עם קצף על השפתיים, חשב לעצמו - ולא מטורף אחד שמדבר בנעימות וברוגע.



ולא לעצמו בלבד דאג: מה יהיה אם בעוד כמה אלפי שנים ימצא איזה ארכיאולוג דווקא את המשפט הזה שיישמר על איזה כונן קשיח בתוך עיי חורבות ויבנה סביבו תזה שלמה, חשיפה נועזת שבאמצעותה יקרא תיגר על ההשקפות הרווחות בקרב חוקרים אחרים בני זמנו. מה יש? אצלנו לא מוצאים מדי פעם איזה שריד שלפיו מסיקים המדענים מסקנות מרחיקות לכת על חיי הדינוזאורים או על מסעות הפיניקים?



וכן, הוא יודע שלא מדובר על אותה התקופה, אבל כשמביטים לאחור, 5,000 שנים ו־50 מיליון נראות כמעט אותו הדבר. כך ודאי יחשבו עלינו פעם כשילמדו את ההיסטוריה: "לקראת סוף מה שכונה אז 'האלף השני', נדמה כי היהודים עשו ניסיון ליישב מחדש את ארצם, ואכן הצליחו להקים בה מדינה ששרדה כמאה שנים. עד כה נהגו לחשוב כי היא חרבה בגלל הגירת יהודים מארצם אל ארצות השפע של מערב אירופה וצפון אמריקה, אבל עדות מחפירות שהעלו שרידים של מה שכונה פעם 'מחשב אישי' מצביעה על כך שאולי גם לממשלת ישראל עצמה היה עניין בחורבן".



את הבדותה הזאת שתזכה למעמד של תזה מדעית, ישמיע פרופסור לתלמידיו, ואחד מהם יפהק מעומק הלב וינעץ מבט עורג בירכה החשופה של שכנתו היפה לספסל הלימודים. חם לו מכדי לישון וקר לו מכדי להדליק מזגן, ובצר לו הוא צופה בשידור מוקלט של אחת ממהדורות החדשות ורואה שם את יהונתן גפן (שמתעקש שיקראו לו יונתן) טוען שחיילי סיירת מטכ"ל הם רוצחי ילדים ואחר כך מלקק את השפתיים בהנאה, כאילו טעם איזה מעדן סיקסטיז היישר מוודסטוק. "רוצחי ילדים" - שהרי ברור שכל אותם נערים בני 18 שיצאו למסע ארוך של גיבוש וטירונות, יחידה ארוכה ומפרכת, עשו זאת רק בשל המטרה היחידה שלשמה יכולים ישראלים (שלא לומר יהודים) להתגייס: רצח של ילדים.



טוב שלא הוסיף גם שאנחנו משתמשים בדמם לאפיית מצות, הוא מהרהר בזעם שרק מגביר את החום. וגפן זה היה גיבור ילדותו: עם הנסיך הקטן מפלוגה ב' דמע בימי זיכרון, ומ"שיחות סלון" למד איך להתחיל עם נשים אלגנטיות ואינטליגנטיות ליד הדוכנים של שבוע הספר. "מכתבים למערכת" התנגן אצלו על הפטיפון עד שכמעט נשרט, ועכשיו בא הגיבור מהסבנטיז וחודש אחרי שהפך את עהד תמימי לאנה פרנק, חנה סנש וז'אן ד'ארק באריזה מתולתלת (והתנצל!) קורא למובחרים שבחיילי צה"ל "רוצחי ילדים" ומחייך חיוך מתוק, כמו ילד בן 5 שקורא בקול גדול: "תחת", רק כדי לראות איך יגיבו "הגדולים".



אפרופו גפן, חולף בראשו משפט מקראי: "ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים", הוא מצטט מהזיכרון את המשל מספר ישעיה שנפתח ב"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו", וחושב כמה טוב שלימדו פעם ילדים בבתי הספר לשנן כמו תוכים במקום לחשוב. לפחות נשארו להם, כלומר לנו, כמה אבני בניין בראש.


וכך, בין ההוא שטוען שממשלת ישראל בסיוע הקרן החדשה מבצעת פיגועים, לבין גפן שקורא לחיילי צה"ל "רוצחי ילדים", מתגלגלת לא רק טיפת זיעה במורד גבו, אלא גם צמרמורת.



עוד מעט ליל הסדר, הוא אומר לעצמו כמעט בקול כשהוא משתרע שוב על המזרן, ולא יודע להחליט אם זה טוב או רע. ממש כמו השרב הראשון לעונה. עיניו עצומות ובמוחו עולה תמונה של אישה צעירה ויפה שראה ברחוב כשחזר מהשוק: שמלתה האביבית והקצרה הטיחה את עונת המעבר שלה היישר בפני גיל המעבר שלו. נזכר ונרדם מחייך.