עד תקופת החושך האחרונה היה ברור שליל הסדר הוא פולחן אלילי עתיק וחביב. כזה שנועד להזכיר לכולנו כיצד נהגו אבותינו לפני אלפי שנים, בימים שבהם כדור הארץ היה שטוח וכמוהו הידע האנושי. בשנים האחרונות הפכו מלמולי פסוקי הסדר, חסרי שחר ככל שיהיו, להיות הבסיס החוקי למדיניות ממשלת ישראל (כנאמר בהגדה: "על תורתך שלימדתנו ועל חוקיך שהודיעתנו").
אז לידיעת כל משתתפי סדר הפסח בישראל 2018, על פי החלטת הממשלה, בלילה הזה שבו אנחנו חוגגים את חג השחרור שלנו, ממש לידכם, מעבר לפינה, כלואים על פי רשות האוכלוסין כ־5 מיליון פלסטינים. כולם בני אדם, למי שמתעקש לדבוק בפסוקי ההגדה. חלק מהם, ברצועת עזה, מתכננים בליל הסדר צעדת מחאה לעבר הגדר, או מפגן "טרור" בגרסת הממשלה, שמשאירה לצה"ל לבצע את העבודה המלוכלכת, כולל פוטנציאל בלימה בדם, שהוא כידוע חלק מעשר מכות מצרים.
אז כדאי להשאיר טלפונים פתוחים כדי להתעדכן בגרסה העכשווית של כל דכפין שייתי מן הרצועה. ונא לא להתייחס להצעות קבלת הפנים לבלימת המצעד שהועלו בקבינט, מטורללות אחת אחת. כן, אני יודע, בסוריה נהרגים ערבים כמו זבובים, אז מה רוצים מאיתנו בעזה ובגדה. כולה עוצר, ואנחנו בסך הכל הסוהרים.
וזה המקום לבדוק אם קיימתם מצוות ביעור חמץ כהלכתה, ולשאול את המתנפלים/ות על כל גרגיר אבק נסתר: האם ביערתם גם את חומרי ההסתה למיניהם, החל מכתבות רעילות, עבור בהסתות מדרבנן, וכלה בחוקי כנסת ישראל?
מאלאור אזריה ועד ברוך גולדשטיין
ואלה הן מכות מצרים שירדו עלינו משום שלא ביערנו את החמץ האמיתי שבתוכנו: שפכנו דם נקיים, חטפנו כינים כשנחשפה ערוותנו, אכלנו צפרדעים כדי להצדיק את מעשינו, החושך ירד על הדמוקרטיה שלנו, נחיל חמדני של ארבה ניקה את הקופות הציבוריות המיועדות לכולם, ואז הדביק אותנו הדבר בחדרי המיון בבתי החולים, והשחין בבתי הכלא והברד בדרום ספרד כשה־BDS החרים אותנו, מה שמביא אותנו למכת בכורות, כשהורים קוברים את בניהם.
וזה הזמן לכוס ראשונה. לכבודנו, אלא מה? הרי "בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים", וזו הסיבה (אנטישמיות) "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ורק "היד החזקה והזרוע הנטויה" (של אלאור אזריה?) מצילה אותנו משואה מזדמנת.
הכוס השנייה היא שיר הלל לאלוהים שהכל, אבל הכל בכל מכל כל (שום תרומה, עזרה, דחיפה קטנה של בשר ודם?) נעשה בדברו. כולל "ברוך הגבר אשר
יבטח בה'", שהיא גרסת ההגדה של הימין הפנאטי לטבח ברוך גולדשטיין.
כוס שלישית היא כוסו של אליהו הנביא בגרסת "שפוך חמתך על הגויים... וחרון אפך ישיגם". עוד ארבע שנות קואליציה של ימין לאומני־דתי והנחיית הדרג המדיני לצה"ל תהיה במילים האלו ממש.
בכוס הרביעית שוב קמפיין חנופה צפון קוריאני דביק וארכני לקב"ה. אני משוכנע עמוקות, שגם אם אלוהים כבר התמכר לחנופה, בשלב הזה הוא כבר משועמם קשות ("להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס"). הוא אומנם מואיל "להרוג מלכים אדירים ולתת ארצם נחלה לישראל עבדו", אבל בממזרותו כי רבה הוא יודע כי על זה נאמר הפסוק עבד כי ימלוך.
אגב, לא צריך להתעלק על כל מיני רבנים כמו לוינשטיין וסדן בעניין מעמד האישה. ההגדה מצווה עלינו להרים כוס הללויה ולדרג את משתתפי הסדר על פי סדר חשיבותם: יש דל ואביון ונדיבים ונדיבי עם, ובסוף, אחרי כולם, האישה, שהג'וב שלה הוא להיות "עקרת הבית ואם הבנים שמחה... הללויה", או בלשון בני אדם: תעשי כלים, תעשי ילדים ותחייכי באושר.
בין תיק 1,000 ל-2,000
לעומת ההגדה וההדתה של הימין, בהגדה השמאלנית חילונית־ליברלית הנושאים הרבה יותר ארציים ודחופים, עם שמץ זדון שמח של חסרי אונים. כוס ראשונה כמובן, שהחיינו וקיימנו לכבוד קריסת נתניהו. כוס שנייה לכבוד קריסת הקואליציה כולה. כוס שלישית - שיחד עם היעלמות נתניהו וקואליציית הימין שלו ייעלמו גם נשיא ארה"ב וחבורת המטורפים שלו. כוס רביעית, כוס ישועות ונחמות, לכבוד הסיכוי המתקלש והולך לקיים כאן מדינה וחברה נורמליות.
להגדת השמאל יש גרסה משלה לעניין ארבעת הבנים (הבנות כזכור עושות כלים וילדים). אחד חכם שמבין שמדובר בתקלה היסטורית לאומית ומנסה לעצור את הסחף. כמו כל חכמולוג הוא יציל קודם כל את עצמו לפני שהרשע יקהה את שיניו. והוא נמלט מהכרעות חדות, כי הוא יודע שאם תקהה את שיניו, לא חיסלת את תורתו ואת פועלו. העניין עם התם אמור להיפתר בכך ששומר פתאים ה', אבל זה לא עובד. אם מוכרים לתם בהגדת הימין "מציל עני מחזק ממנו", לא יקנה הפתי? טייקונים, ריכוזיות, תקציבי עתק למקורבים - אלה רק בהגדת השמאל. ואחרון חביב אבל סתום במקצת, זה שאינו יודע לשאול. למה לשאול את המפקד אם מספרים לו שאם לא נהרוג אותם הם יהרגו אותנו. ואם צריך, הוא יירה גם בגוסס על הכביש.
החלק החביב והזדוני מכולם בהגדת השמאל הוא שירת "אחד מי יודע". אחד מי יודע תיק 1000, שניים מי יודע תיק 2000 וכך הלאה וכך הלאה, וכל הטוב והרע הזה החל בדיוק כמו בהגדת השנה שעברה, כאשר אבא דוד בן־גוריון יצא לשוק וקנה מדינה רכה בת יומה. בא החתול של אמא גולדה וטרף את המדינה של בן־גוריון. בא הרוטוויילר של בגין וטרף את המדינה של גולדה, אבל השאיר תקווה מפרפרת להסדר. באה האש של שמיר ואיכלה את התקווה.
באו המים של רבין וכיבו את האש של שמיר. בא השור של נתניהו הראשון ושתה את המים של רבין, שכיבו את האש של שמיר. בא השוחט, אריק שרון, שרדף אחר השור של נתניהו, ובאו אהוד ברק ואהוד אולמרט אחריו והרגו את השור. ואז בא נתניהו השני וחיסל את השוחטים ועכשיו כולנו ממתינים ליאיר לפיד שיביא הביתה איזה גדי עזים ואז חד גדיא חד גדיא וחוזר חלילה.
עד שנבין שהגדי הזה הוא אנחנו, הפראיירים מימין ומשמאל, שבטוחים שהם חוגגים את ליל סדר בווילה בג'ונגל בעודם חיים בבועה. אז לשנה הבאה בירושלים הבוערת בגדה מאז הכרזת טראמפ והלילה הזה לקראת עזה שעולה על גדותיה.