"אני מקווה שאוכל לגלות לפניך את כל לבי כאשר עוד לא יכולתי לגלותו לאיש. ואני מקווה שתהיה לי למשען נאמן... מצאתי בך עד כה משען נאמן, וגם בקיטי אשר לה אני כותבת בקביעות. אופן זה של כתיבה ביומני נראה לי הרבה יותר מוצלח, ואני מחכה בקוצר רוח שיהיה לי פנאי לכתוב בך. אני כה שמחה שלקחתיך איתי!” (“אנה פרנק, יומנה של נערה”).



על “אנה פרנק, יומנה של נערה”, לא צריך להכביר מילים: זהו היומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים, שנמכר בכ־35 מיליון עותקים ותורגם ל־75 שפות. הנערה ההולנדית היהודייה אנליס מארי פרנק, בשמה המלא, הפכה לשם שגור בבתים רבים בעולם, אבל היו נערות נוספות שחיברו יומנים אמיצים, כנים ודרמטיים מאוד, שמהווים עדויות היסטוריות חשובות.



היומן המקורי של אנה פרנק. רויטרס
היומן המקורי של אנה פרנק. רויטרס



“האוהבת והאהובה - יומנה של סוזי אדלר, ילדת 'הקינדר־טרנספורט'” (הוצאת יד ושם, תרגום: יהודית תידור באומל), נכתב על ידי אדלר כשהייתה בת 14 כאשר נשלחה עם כ־10,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים לא ארים ממרכז אירופה לבריטניה, בין דצמבר 1938 לספטמבר 1939. כמעט כולם הגיעו במסגרת משלוחי הילדים שהגיעו לבריטניה בלוויית מטפלים, עובדים סוציאליים ומחנכים. כמוהם, אדלר נותקה מבני משפחתה, איבדה את עקבותיהם ונאלצה להתמודד עם הקשיים והבדידות. אדלר נפטרה בישראל ממחלת הסרטן בגיל 40.



ביומנה של נלי טול, “נלי - תמונות מחייה של נערה מווילה אמה” (הוצאת יד ושם, עורכת: אמירה לבקוביץ רום), כותבת טול, ילידת גליציה 1935 אשר גורשה



האוהבת והאהובה צילום באדיבות יד ושם
האוהבת והאהובה צילום באדיבות יד ושם



ב־1941 עם משפחתה לגטו, על קורותיה. אחיה בן ה־5 נחטף באקציה ונרצח. היא ואמה רוזיה הצטרפו לקבוצה שניסתה לעבור את הגבול להונגריה, אך נכשלה. ב־1943 האב דאג למחבוא לנלי בת ה־8 ולאמה אצל זוג חברים נוצרים בעיר, ותכנן להצטרף אליהן. כדי להעביר את השעות הארוכות בחדרון הסגור עודדה אותה אמה לצייר ולכתוב סיפורים ויומן אישי. ב־1944, לאחר שחרור העיר, התברר לאם ולבת שהן הניצולות היחידות ממשפחתן. ברבות השנים הפכה טול לאמנית ולמרצה בניו יורק.



ב”דפי רותקה” (הוצאת יד ושם, תרגום: עדינה דרכסלר), מתארת רותקה לסקר את המתרחש סביבה ובנבכי נפשה בחודשים ינואר עד אפריל 1943. אקציה ופעמיו של המוות אל מול נשיקה ראשונה ושמחות קטנות של נערה מתבגרת בת 14 הם החומרים שמהם ארוג היומן שלה. לאחותה למחצה, ד”ר זהבה שרץ, מדענית במכון ויצמן, נודע על קיומה של רותקה רק כשהייתה בת 14. כאשר מצאה תמונות ישנות בארון, יצא הסוד: לאביה, יעקב, היו אישה ושתי בנות – רותקה והניוש, שנרצחו בשואה. על היומן נודע לד”ר שרץ רק בשנת 2006. “הפולנים מאוד גאים ביומן”, נאמר לה. “הם קוראים לרותקה ‘אנה פרנק הפולנייה’”. היומן תורגם עד כה ל־14 שפות.



בעיני ילדה בת שתים-עשרה
בעיני ילדה בת שתים-עשרה



באחד מקטעי היומן, שנלמד בבתי ספר פולניים, כותבת רותקה: “בעצמי ראיתי איך חייל תלש תינוק בן כמה חודשים מידי אמו והטיח את הראש שלו בכל הכוח בעמוד של פנס הרחוב. המוח ניתז על העץ. האמא השתגעה. אני כותבת כך כאילו כלום לא קרה, כאילו אני צבא שמנוסה באכזריות, אבל אני צעירה בת 14, עוד לא ראיתי הרבה בחיים שלי ואני כבר כל כך אדישה. עכשיו אני מרגישה פחד נוראי כשאני רואה איזה שהם מדים. אני כמו חיה שמחכה למוות”.



בזמן אמת


המכתבים שכתבה מרים בולה בשנות נעוריה אוגדו בספר “מכתבים שלא נשלחו” (הוצאת יד ושם). “כתבתי מכתבים לחבר שלי, למרות שידעתי שלא ניתן לשלוח אותם, מפני שרציתי לספר לו - אם אחיה - את כל מה שקרה ליהודים בהולנד”, היא כותבת ביומן. “אני מספיק שחצנית לחשוב שהיומן הזה עשוי להתגלות אולי בעוד מאות שנים ולהוות מקור מידע חשוב. לכן סיפרתי גם את הדברים חסרי החשיבות במחשבה שאלה יבהירו את התמונה למי שלא היה כאן. כל זה מטלטל אותי כל כך, שאינני מסוגלת להיכנס לנעליו של מי שלא חווה את זה, ועל כן אין לו מושג על מה אני מדברת. אולי ילדינו יקראו אי פעם את היומן הזה”. וכך אכן קרה.



דפי רותקה צילום באדיבות יד ושם
דפי רותקה צילום באדיבות יד ושם



“רציתי לכתוב את המכתבים כדי שאוכל לספר לפיהם את מה שקרה”, סיפרה לי בולה בראיון בעבר. “ברגע מסוים, כשחשבתי שישלחו אותי לאושוויץ, הבנתי שלא אוכל לקחת את המכתבים איתי. הגרמנים שביקרו בצריפים בדקו אותנו כמה פעמים ביום, וגם שם, למרות שהיה מסוכן, המשכתי לכתוב. כתבתי את הדברים בלי צנזורה, בדיוק כפי שהם קרו, להוציא דברים שלא כתבתי מפני שחשבתי שזה מסוכן לאחרים אם אי פעם המכתבים יימצאו. למשל, נמנעתי מלכתוב על אלו שהצליחו להתחבא ועל ארגונים שהסתירו אותם”.



המכתבים לא נשלחו מעולם מהולנד הכבושה לפלשתינה. את אלו שכתבה באמסטרדם ארזה בשקית מגומי, והעבירה למחנה וסטרבורק בסיועם של אנשים שהסתירו אותם במחסן גדול של חברת יבוא שבה עבד אביה בעבר. כשיצאה מווסטרבורק, ערכו חיילי האס־אס בדיקה מדוקדקת של התרמילים הקטנים שהיו על גבם של היהודים מהמחנות. “אני רואה מזוודות בסרטים. למי בכלל היו מזוודות?” תהתה באותו ראיון. “כשראיתי את הבדיקות, הסתרתי את המחברות בגופייה והשלכתי אותה מעבר לגדר. בדיעבד אני מבינה שזה היה מאוד טיפשי, כי אם הם היו מוצאים את זה, היו שולחים אותי לאושוויץ. אבל הצלחתי. כשעברנו מעל הגדר ואספנו את הדברים שלנו, מצאתי את המחברות”.



ינינה השלס צילום מסך
ינינה השלס צילום מסך



ינינה השלס, מחברת היומן שראה אור לראשונה ב־1946, אבל תורגם לעברית רק לפני שנים ספורות בשם “בעיני ילדה בת שתים־עשרה” (פרדס הוצאה לאור), נולדה ב־1931 בלבוב שבפולין. השלס מתארת ביומנה שתי פרידות כואבות מההורים, כשהאב אומר לה: “יאניה, את כבר בת עשר ומעכשיו עלייך להיות עצמאית”, והאם, בשלב מאוחר יותר, אומרת לה: “שאי כל סבל באומץ למעני”.



“היומן מתאר מכות, צפיפות, רעב, קור, הוצאות יומיומיות להורג - כל זוועות השואה שנשמעות נוראות מתמיד כשחושבים על כך שהן מסופרות מעיני ילדה בת 12”, מתארת ד”ר נעמי דה־מלאך, מרצה לחינוך וספרות במכללת אורנים. “אלו ועוד מסופרות בבגרות, ביובש, בפיכחון מצמרר. ילדה שמספרת כיצד חזרה בבושת פנים מקרובי משפחה שסירבו לעזור לה, והנה היא כבר מנחמת חברה מיואשת: ‘ליטפתי את שערה השחור והמסולסל והשתדלתי לנחם אותה, אבל לא ידעתי מה לומר. הרי בעצמי הייתי זקוקה לנחמה’. ילדה שמכריחים אותה לצפות בתלייה של אדם, והיא כותבת: ‘בעקבות התלייה לא פחדתי יותר מהמוות של מישהו אחר או של עצמי, אבל לא יכולתי בשום אופן להשלים עם זה. מאוד רציתי לחיות, לחיות בכל מחיר. הרגשתי שמשהו בתוכי זועק: חיי! חיי!’. וינינה השלס (כיום השלס־אלטמן) אכן חייתה, זכתה לשרוד את השואה, הפכה לדוקטור לכימיה, נישאה והפכה לפעילה חברתית ופוליטית”.



מרים בולה צילום יהונתן שאול
מרים בולה צילום יהונתן שאול



באפילוג שהוסיפה ליומנה עם תרגומו המאוחר לעברית השלס כתבה: “כמנהגם של אנשים זקנים, אני פוקדת בדמיוני את עיר ילדותי, את האנשים שנותרו קרובים אלי, בתחושה שהם עוד חיים, שהם חלק מההיסטוריה האנושית הכואבת שלא תישכח. אבל העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי מוגדר. היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבו בני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים”.



“היומנים הם תיאור אותנטי”, אומרת השלס־אלטמן כעת. “היומן נכתב בזמן אמת. אני קוראת את היומן שכתבתי בעצמי ומלאת התפעלות. היום לא הייתי מסוגלת בשום אופן. הייתי אדם אחר: אז והיום אלה שני אנשים שונים לחלוטין. כשהגעתי ארצה, אף מוסד לא היה מוכן לתרגם אותו ולא התייחסו אליו. מה שאני רואה בו היום הוא היכולת להבין עמים אחרים במצב דומה”.



https://images.maariv.co.il/image/upload/f_auto,fl_lossy/t_ArticleControlTransformaionFaceDetect/483416
https://images.maariv.co.il/image/upload/f_auto,fl_lossy/t_ArticleControlTransformaionFaceDetect/483416



מלאכת פענוח


לכל יומן סיפור משלו; יומנה של לסקר, למשל, הוסתר על ידה לפני שנשלחה למותה, נמצא בידי חברתה הפולנייה ששמרה עליו עשרות שנים ורק בזקנתה סיפרה עליו למשפחתה. בני המשפחה העבירו אותו לאיגוד יוצאי בנדין שאיתרו את אחותה למחצה של רותקה; היומן של נלי, לעומת זאת, נשאר בידיה ורק לאחר מותה פתחו אותו ילדיה, וכך הלאה והלאה.



“אנו יודעים על עשרות יומנים, רבים מהם שהאריכו לחיות מעבר לכותביהם”, אומר ד”ר משה שנר, מרצה בכיר להיסטוריה, פילוסופיה ומחשבת ישראל במכללת אורנים, שעוסק בהוראה ומחקר של תרבות זיכרון השואה. “העיסוק בשואה דרך הרצח ההמוני יוצר ריחוק. ריחוק גדול עוד יותר נוצר כאשר מתמקדים ברוצחים. עמדתי הייתה תמיד שעלינו לנסות לפגוש את עולמם של הנרצחים. לכן כל היומנים הללו חשובים בעיניי”.



דוקטור נעמי דה מלאך צילום אלבום פרטי
דוקטור נעמי דה מלאך צילום אלבום פרטי



“עבודת עריכה של יומן מתקופת המלחמה כוללת לרוב תרגום - מפולנית, מיידיש, מגרמנית ומשלל שפות נוספות - תוך פענוח של כתב היד”, מספרת ד”ר אלה פלורסהיים, עורכת ראשית של הוצאת יד ושם. “לעתים כותב היומן נמצא במתח וכותב בתנאים קשים, ולכן מלאכת הפענוח עשויה להיות קשה ומפרכת. בשלב הבא העורך המדעי, היסטוריון הבקיא באירועי השואה באותו המקום שבו נכתב היומן, בודק את הכתבים. ישנם יומנם סדורים ובהירים וישנם יומנים מקוטעים ומסודרים פחות. לפעמים העורך נדרש להכריע לגבי מיקומם של כתבים. במקרים מסוימים העורך בוחר להשאיר את אי־הסדר במכוון. כך נעשה, למשל, ביומן מוורשה הנמצא בעבודה כעת אצלנו, שכן אי־הסדר והמעבר מנושא לנושא משקפים את הלוך רוחו של הכותב הנמצא בזמן השואה במסתור ובמצוקה גדולה”.



מכתבים שלא נשלחו באדיבות יד ושם
מכתבים שלא נשלחו באדיבות יד ושם



במה חשיבותם של יומנים אישיים, הנכתבים מפי ילדים וילדות צעירים?
“כל קול מתקופת השואה חשוב וכל סיפור צריך שיישמע. מובן שיש הבדל בין חוויות של אנשים ונשים בגילים שונים ובמצבי חיים שונים. יומן של אמא לילדים לא ידמה לכתביו של בחור צעיר, וכדומה. שוני זה קיים באופן טבעי גם בין יומנים או כתבים של ילדים צעירים יותר לעומת נערים ונערות מתבגרים, אך אפשר לומר שכולם עוברים התבגרות מוקדמת ומטלטלת, כולם מתארים את המשבר הקשה של חייהם, הפחד הגדול, כל אחד לפי גורלו ולפי התנאים שנכפו עליו. ועם זאת, גם אז ניכר עדיין הקול הצעיר והעיסוק בשאלות שמטרידות כל נער ונערה, כגון היחס לעולם המבוגרים, שאלות על הקיום ועוד. היבט נוסף שמאפיין את הכתבים האלה הוא החוויה של הילד או הנער נוכח מצבים קשים מנשוא של התפרקות המשפחה, אובדן ואי־ודאות. כאן עוברים ביתר שאת תחושת הבדידות של הכותב הצעיר, חוסר האונים, הגעגועים, החיפוש אחר מגן ושומר ולעתים הצורך הנואש פשוט להשתייך שוב למישהו בעולם”.