ט' תשרי, תשע"ט | 18.09.2018 | 18:41

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
המקום שלי
אייל לוי
04/13/2018
ישבתי במערכת וכתבתי. סיימתי את מאמר חיי עם קרוב ל־2,000 מילה. ניגשתי לעורך כדי לברר להיכן משגרים את פגז הבכורה, והוא זרק באגביות: “50 מילה, לא יותר”
 
לא פעם שואלים אותי “איפה עבדת לפני?”, "מעריב", אני עונה. “לא עכשיו”, מתעקשים, “פעם, לפני 30 שנה, כשהיית צעיר ויפה”. "מעריב", אני ממשיך לטעון לחפותי. מעולם לא עזבתי. אני לא מהטיפוסים שבנויים לשינויים דרמטיים, אבל עושה רושם שבבחירה הזאת לא הייתה אפשרות אחרת. משהו בסגנון של אלה שמספרים איך פגשו את החצי השני במכולת, ומאז מסתובבים עם טבעת על היד.

תבינו, כשהשתחררתי מהצבא הייתי כמו אסיר עולם שקיבל חנינה, המום מקרני השמש ומהחופש הבלתי מוסבר. לפני כן לא הקדשתי מחשבות מעמיקות למה שיקרה בעתיד, איפה אגור ובמה אעבוד. מצאתי את עצמי אופה עוגיות בקונדיטוריה קטנה בצפון רמת השרון מדי בוקר. אמרתי שאם יתמזל מזלי, אולי אהפוך למנהל משמרת, אזכה לסגור קופה. השאיפות היו להתפרנס בכבוד. ואז, בוקר אחד, לאחר שדחפתי עוד תבנית למעמקי התנור, קלטתי בזווית העין מודעה קטנה: “נפתח קורס כתבי ספורט”.

אף פעם לא כתבתי, עיתונות אפילו לא הופיעה אצלי בקריאה בקפה. דבר אחד ידעתי – אני חולה על כדורגל. בקורס הבטיחו את טובי המרצים, ונדמה לי שגם נסיעות לחו”ל הופיעו בתפריט. את כל מענק השחרור השקעתי שם כדי להגשים חלום.

התחלנו את הקורס 50 עיתונאים בפוטנציה, ולאחר שבועיים נשארנו חמישה. המרצים לא הגיעו, ואת יציע הכבוד החליפה כיתה אפורה באיזה תיכון מתקלף במרכז תל אביב. לי לא היה יותר מדי מה לעשות, גם ככה משמרת העוגיות הסתיימה בפשיטת רגל מחרישת אוזניים. המשכתי להגיע לקורס, גם כשמסביב נעלמו האנשים. שיעור אחרי שיעור, בחורף ובחמסין, וכשהלימודים הסתיימו בקול ענות חלושה, רדפתי אחר המנהלים עד שפטרו אותי עם תעודת גמר.
עכשיו הייתי כתב ספורט עם דיפלומה ביד. הסתובבתי בין מערכות העיתונים והצעתי את שירותי. במקרה הטוב אמרו “לא”, במקרה הגרוע לא ענו כלל.
הגעתי לבית מעריב ללא ציפיות. לא הייתי מופתע כשעורך מדור הספורט אבי בטלהיים אמר שאין כרגע משהו להציע. התחלתי לגרור רגליים החוצה, ואז, מזכיר המדור צבי בר־שירה ביקש רגע של הקשבה.

בר־שירה ז”ל היה איש גדול ממדים, בעל כללי נימוס אירופיים. הוא הסביר שאולי כרגע אין עבודה, אבל בטח תהיה בעתיד. הוא המליץ לי לנסות את מזלי בארכיון העיתון, שם זקוקים מדי פעם לעובדים זמניים, וכשיהיה, כבר יודיע. בארכיון אכן שיבצו אותי, אומנם לא לעבודה נוצצת בפרונט של המערכת, אלא כמתייק זוטר - זה שלוקח קטעי עיתונות ומכניס למעטפות לפי שם ונושא. הייתי מסיים את היום בידיים שחורות מדיו.

לקריאת המגזין מעריב 70

ואז, בלי התרעה מוקדמת, הופיע בר־שירה, לא שכח את הבטחתו. “פנוי?”, שאל. “ברור”, הצדעתי. הוא הסביר שבבית סוקולוב, מרחק של כמה מאות מטרים, מתקיימת ממש עכשיו מסיבת עיתונאים לרגל מרתון טבריה. מיהרתי לשם עם מחברת שלוויתי מחבר ועט בשקל וחצי. פעם ראשונה שנתקלתי באירוע כזה. ערימת דוברים, הררי אינפורמציה. מיהם הרצים, מהיכן מוזנקים, פרטים פיקנטיים. הכל רשמתי בכתב צפוף ובלתי מובן.

אנחנו מדברים על 1988, תקופת האבן. אין מחשבים ביתיים, לפטופים היו שייכים לסרטי מדע בדיוני. ישבתי במערכת וכתבתי. סיימתי את מאמר חיי עם קרוב ל־2,000 מילה. ניגשתי לעורך כדי לברר להיכן משגרים את פגז הבכורה, והוא זרק באגביות: “50 מילה, לא יותר”. איך 50? התפלצתי בתוך עצמי. הרץ הקנייתי השאיר בבית אישה ושלושה ילדים, המלונות מציעים הנחות לבאים, איפה כל זה ייכנס?

במשך שעות גירדתי עם שפכטל את השומנים המיותרים מהכתבה. למחרת בבוקר רצתי לדוכן שמתח לבית, כדי לראות בפעם הראשונה את שמי מודפס שחור על גבי לבן. צבע לא היה קיים אז במעריב. חיפשתי בעמודים השני והשלישי, הידיעה לא הופיעה אפילו ברמז. צלצלתי לעיתון לשאול להיכן דחפו את היצירה. בהתחלה לא היה להם מושג מי המתלונן, ואחרי בירור קצר סיפרו שבמקרה הטוב המידע ייכנס מחר כסתימה מיניאטורית.

מתברר שזה היה מבחן הבגרות שלי. בר־שירה מינה אותי באותו בוקר לשוליה, לנושא כליו הנאמן. המשכתי להגיע מדי יום לארכיון, אבל מהר מאוד חתכתי לחבריי במערכת הספורט. בישיבות הבוקר הייתי יושב בצד ומקשיב. איך הכתב של צפרירים חולון, בן כספית, טוען שחייבים לקדם את הדרבי התל אביבי, אבל בועז ביסמוט, האחראי על הכדורגל העולמי והיום עורך “ישראל היום”, סבור שצריכים להתייחס לאליפות אירופה המתקרבת. לא רחוק מהם הנהן בראשו הכתב של מכבי נתניה, אלי קמיר, היום מי שנקשר לפרשיות האלפים למיניהן, אבל מבחינתי מורי ורבי. בצד השני של השולחן, עפר שלח, בסנדלים וטי־שירט, הבהיר שאין מצב שנתעלם מהדרמה המתפתחת ב־NBA, ואל הישיבה התפרץ יאיר לפיד, או־טו־טו ראש הממשלה, שהתנדב לכתוב קטע מאלף על אגרוף מקצועני. תחזור בשבוע הבא, חביבי, אין מקום בעיתון של מחר.

זו הייתה שעה של דיבורים וצעקות על כדורגל וכדורסל, ואני, עם חיוך קטן, הבנתי שמצאתי את מקומי ביקום. מת על ספורט, ועוד יכול להרוויח מזה כסף.
מעריב היה אז עיתון שבקומה הראשונה שלו שקקה המערכת ובמרתף פעל בית הדפוס. היינו מגיעים למדור בבוקר ומסיימים באחת וחצי בלילה ולא הולכים, חלילה, הביתה. עם עיניים אדומות מעייפות היינו קופצים למסעדת “נרגילה” שבהמשך הרחוב כדי לחטוף משהו ומשם חוזרים כדי להחזיק ביד את העיתון החם, היישר מהדפוס. מעט שעות שינה, מעט כסף, אבל למי היה אכפת? החיוך לא ירד מהפנים והאדרנלין הלם.

מאז חלפו השנים, והעיתונות השתנתה. כמעט כל מי שישב לידי במדור הספורט צמח והתפתח, ואילו אני ממשיך לכתוב במעריב. לא מכיר משהו אחר. יודע שלמה שעיני ראו ולמה שאוזני שמעו אין תחליף. 
print gohome
print
--%>