נפגשנו בחורף 87', כשהמיקרופונים היו נעולים והמסכים חשוכים. שביתת הרדיו והטלוויזיה בישראל החד־ערוצית נכנסה ליומה ה־32, המשכורות לא שולמו, וסוף לא נראה. לייזר (אליעזר ארגוב), חברי כאח לי, הלך לדבר למעני עם שכנו, מנהל החדשות במעריב. יעקב ארז קיבל אותי בחדרו הקטן ליד המרכזייה. על הקיר מימינו, כלוא במסגרת פלסטיק ירוקה, דף שרובו מחוק באיקסים ועוד ידובר בו.



לפני שזימן אותי רחרח אצל מקורותיו בברנז'ה – רוני דניאל היה אחד מהם – אם שווה לו להביא אותי. כשישבתי מולו כבר ידע ששווה. "אבל יש לי פרפרים בבטן כשאני מציע ג'וב לבן 40 שמוערך במקום העבודה שלו", פתח בטיעון שלא בהכרח שירת את מטרתו לשכנע אותי לעבור. "וחוץ מזה, התפקיד שאני מציע לך (עורך בדסק החדשות) זוהר פחות ממה שאתה עושה עכשיו (עורך משדר הדגל "הבוקר הזה" ומגיש יומן הערב "היום הזה" של קול ישראל)".



אבל משפטי היסוד האלה, גלויים בצורה מטופשת כמעט, הם ששכנעו אותי לעבוד אצל מי שיאיר לפיד כינה "איש קטן־גדול".



שנים יבואו וגילוי הלב הטוטלי יכעיס ואפילו יוציא מהדעת. אבל לצדו נבנתה לאטה רצועת הביטחון שלי. מילותיו, זעמו, צהלתו, היו תמיד אולטרסאונד נאמן של הנפש. הטלפון האדום בין הלב לפה. הישירות המחוספסת הייתה איתו תמיד. היא שהביאה אותו מהתחלה צנועה בנתניה לכס העורך בקרליבך 2.



***



יום אחד, לאחר לימודים בפנימייה הצבאית בחיפה וקצונה בגולני (סגן), דפק על דלת שכנו. "אני רוצה להיות עיתונאי", אמר לאיש של מעריב בשרון. אהרן אבן־חן, בן למשפחת חלוצים גלילית וחבר קרוב של איתמר בן אב"י, חתם בשם העט ג. שרוני, ונחשב לכותב משובח ששמיעתו הנחלשת הכבידה עליו. בחדווה אימץ את הצעיר הנלהב שיהיה לו לאוזניים.



איך זה התנהל?


"הוא היה שואל, ואני הייתי שומע וכותב לו את התשובות".



ארז, אז עדיין אייכנבלט, ליווה אותו בכל אשר הלך. אבן־חן לימד אותו שסיפור מתחילים מלמטה, מדיבור עם האנשים, ממבט אל תוך חייהם של העולים במעברת פרדסיה, מתשומת לב למצוקתם של תושבי קדימה. אבל יש לראות את התמונה כולה. אין להניח לצער לטשטש את רגעי הגיל המקופלים בו.



הוא בנה את הסטאז'ר שלו לרפורטר מהקופצניים שהכרתי, לבעל החושים החייתיים ביותר מאלו שהיו כאן, לעורך עם כריזמה שנבנתה לא מדיבור מלוטש ולא מניסוח וירטואוזי, אלא מעצם יכולתו המוחלטת לזהות סיפור, לעבוד עם מקור, לשלוט ברזי השטח, להילחם במתחרים ולהיות בעצם רפול עיתונאי.



לקריאת מגזין "70 שנה למעריב"



בשנתיים שבילה לצד אבן־חן פרסם גם סיפורים משלו בשם יעקב אייכנבלט. עם נישואיו להני היה לכתב מן המניין במעריב וירד לאילת. הוא מצא עיר בודדה, מוזנחת, שוכנת בסוף העולם. אבל ארז (79) השתלב בתוך הריק הגדול ולמד להחיות אותו. הוא תפס שאת אילת צריך לספר מזווית של כתב חוץ. לשגר למולדת שמצפון לבאר שבע דיווחים מהקוטב הדרומי. סיפורים על אקזוטיקה מדברית, על ספינות שהגיעו מיעדים אפלים וגלשו באישון לילה לנמל, על התימהונים המקומיים, על הבנדיטים שמצאו כאן מקלט והפכו לסלבס בזכות עצמם.



לא עבר כמעט יום בלי שאילת תהיה בעיתון, ולעתים אפילו יותר מפעם. אבל הגולנצ'יק רצה צפונה. בימים ההם הגבול בין ישראל ללבנון היה עצבני כמעט כמו ארז והניב כותרות בשרשרת. "כשבאתי, חצי גבול היה שלי", הוא מספר לי ממוקד וקולח בראיון בביתו באבן יהודה.



עם יצחק רבין ז"ל. צילום: פלאש 90



ספר לי על עבודת כתבנו בצפון.


"אין מה לספר, עשיתי את העבודה. שרצתי בשטח".



והשטח לא שכח את האיש שהתרוצץ בו במלחמת ששת הימים ובהתשה בעקבותיה. לפני כחצי שנה, במלאת 50 להתשה בבקעה, עליתי עם יוסי אלוני הצלם לצפון. על ההתחלה הרגשנו די מיותרים. "מה אתם באים אלי?", נזף בנו אלתר אופיר, רבש"צ הימים ההם באשדות יעקב איחוד. "לכו לארכיון, תפתחו את הכתבות של יעקב ארז, יש שם הכל".



מיכה אדר, הקמב"ץ, סיפר שכאשר רצתה אשתו לדעת איך עבר תקרית זאת או אחרת, לא הייתה מטלפנת לחטיבה אלא לארז. ח"כ לשעבר עדנה סולודר, אז מזכירת גשר, סיפרה על התמרונים שעשתה כדי למנוע מארז להסתנן לאסיפות קריטיות של הקיבוץ.



די דרכת על האצבעות של הכתב הצבאי, אלי לנדאו.


"הקדמתי אותו בכל הסיפורים".



מה דעתך על דדו (דוד אלעזר), שהיה אז אלוף פיקוד צפון?


"אלוף רציני מאוד, גדול. התחנפתי אליו".



רצית להפוך אותו למקור שלך?


"לא למקור, הוא פשוט היה אינסטנציה".



***



לאחר שש שנים בצפון צלצל אליו רכז הכתבים גבי שטרסמן (כיום שופט שלום בדימוס ויו"ר בית הדין המשמעתי של מועצת העיתונות). "כל הסיכויים הם שתהיה כתבנו הצבאי", בישר לו. אבל המינוי עדיין לא היה סגור כי גם אורי דן התמודד עליו. לבסוף זכה בתפקיד שיקפיץ אותו לעמדת העורך התשיעי של מעריב.



אנחנו בעשרת הימים שלפני מלחמת יום כיפור. "מתח גדול מורגש ביישוב", הוא אומר לי בהגדרה מימי "המדינה בדרך". כתמיד, הוא מחפש את התשובות בשטח. סיורים, תצפיות, שיחות עם חיילים על משמרתם - ומסקנתו נחרצת. "הבנתי שאנחנו עומדים לחטוף מכה איומה".



ממי הבנת את זה?


"לא יכול לומר לך. כולם היו מדליפים שעבדתי עליהם חזק ואני חייב לשמור על המקורות שלי".



הוא משגר שש ידיעות על תזוזת הכוחות המאיימת מעבר לתעלה. הצנזורה הורגת חמש. האחרונה מ־5 באוקטובר 1973, יממה לפני האש.


ארז מכתיב את הידיעה לנילי פרידלנדר, שתביא את ארץ ישראל אל מפת טיוליו של הישראלי. ראש דסק החדשות שלום רוזנפלד מעביר אותה לצנזורה.



ממתינים שעתיים ומקבלים חזרה יצור שעבר קטיעת איברים לא רחמנית. במחוק: "פעולות התבצרות של המצרים במערב תעלת סואץ... כלים מכניים רבים ויחידות גדולות של צבא... תנועות מוגברות של כלי רכב... משטחי צליחה וסוללות עפר משמשות עמדות לטנקים ותותחי נ.מ... מטוסים מצריים חגים...".


מידיעה של כ־300 מילה נשארים שני פסוקים ביורוקרטיים, חסרי פשר: "כזכור הודיעה השבוע סוכנות הידיעות המצרית כי מצב כוננות מלאה הוכרז בתעלה... כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחר הנעשה בצד המצרי וננקטו כל האמצעים למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה". רק שני אלה – המחדל במרעו, אם תרצו – מוצאים את דרכם לגיליון האחרון של מעריב לפני המלחמה.



צילום: דובר צה"ל



כעסת?


"הרגשתי שלא רוצים שהאמת תיוודע לציבור, שעושים הכל כדי לבלום אותה, לטשטש אותה".



6 באוקטובר 1973. עוד לפני שהרדיו משדר, ארז בדרכו לקריה. למרות יום כיפור, הכבישים עמוסים. מלחמה באוויר. הוא מגיע למטכ"ל. ב־14:00 הרדיו אכן מודיע: "מלחמה". ארז מתייצב במערכת וממתין.



בראשון בבוקר הוא עולה לגולן. כעבור שלושה ימים, בעודו באוטובוס עם שאר הכתבים הצבאיים, מגיח מולו ג'יפ. בתוכו יושב אחיו הצעיר, סא"ל עודד ארז, מג"ד בחטיבת השריון 188. יעקב חובר אליו לנסיעה למחנה שלו.



במאהל, שני האחים משתרעים על הארץ, ועודד מספר על מוראות קרבות הבלימה. על השעות שבהן הייתה 188 החטיבה המשוריינת היחידה מול שלוש דיוויזיות סוריות. בשלב מסוים חתך עם הטנק שלו לכיוון מזרח, נסע במערך הסורי, חטף פגז שהרג את הקמב"ץ שלו. כמעט כל החטיבה נפגעה. עם הטנקים שהצליח להציל ירד סא"ל ארז לשפת הכנרת. "היה כאב גדול", אומר לי יעקב, "אבל הלכתי מהגולן רגוע שאחי בסדר".



הוא יורד לדרום, מגיע לפאיד וחוצה את התעלה. לקראת היום האחרון ללחימה שב כתבו הצבאי של מעריב לגולן. בדרך תופסת אותו הידיעה שעודד נפצע קשה. כשנסע לעמדה של האו"ם, עלה רכבו על מוקש. כשיעקב מצליח להגיע אליו, הוא מוצא בשטח את מסוק הפינוי. "היה מרוסק כולו", הוא מנסה לשאוב אליו את הדמעות שמתעקשות לפרוץ. הטייס מאשר לו להמריא עם אחיו לרמב"ם. "ליטפתי אותו כל הדרך", הוא לוחש.



לאחר שנת החלמה מענה שב עודד ארז לאיתנו ומתמנה לסגן מפקד חטיבת שריון בדרום. בינואר 76', כשלוש שנים לאחר אותה שהות בשערי המוות, יורד עודד ארז לתרגיל בביר תמדה שבסיני. באחת ההפוגות הליליות הוא תופס תנומה ברכבו. נגמ"ש עולה על מכוניתו. הנהג וסא"ל עודד ארז, רק בן 30, נהרגים במקום. עכשיו אחיו הבכור מרשה לעצמו להיכנע לדמעות.



***



הוא היה עורך לא קל. נוח לכעוס ונוח להתפייס. מעברי הבזק בין קוטבי מצב הרוח היו מבלבלים. כשרצית לכעוס, הוא לא נתן לך את הזמן לכך. לא שבא ונפל על צווארך, אבל לא הרשה לזעם להתערבב במחזור דמך. ימי כראש דסק בחדשות היו הקשים ביותר בחיי העיתונאיים. אלו היו משמרות של 12 שעות שהסתיימו בארבע לפנות בוקר. במהלכן היית חייב לקבל כ־400 החלטות.



אבל הנוראה מכל הייתה השעה 11 בבוקר שלמחרת. הטלפון היה מצלצל, כיתת היורים כבר הייתה מכונסת בחדר הישיבות, מוכנה לנקב אותך על העיתון שעשית. ארז היה פוצח בביקורת, ואחריו החרו־החזיקו האחרים. מקצתם לא ערכו, לא כתבו, לא הביאו ידיעה מימיהם, מה שלא הפריע להם לנעוץ בך את חניתות ידענותם העקרה. ועמדת מולם מסוחרר, טרוט עיניים משינת בלהות, כי איך תירגע כשמועד גרדומך קרב והולך ומה כבר יכולת להשיב ומה כבר יכולת לעשות חוץ מלאבד תיאבון לארוחת צהריים ולהתפלל ששעונך ידלג על השעה ארבע אחר הצהריים, כדי שלא תתייצב לעוד משמרת עריכה גיהינומית.


אבל זאת הייתה דרכו של ארז - ללמד אותך בייסורים. תמיד רצה סביבו אנשים חזקים שיוכלו להתמודד עם אישיותו המוחצנת, עם נטייתו הבלתי מרוסנת לבטא את תחושותיו במיטב הבוטות המילולית שעמדה לרשותו, לומר אמת במלוא הדר פראותה. ואם הצלחת לעמוד באלה, היו לך כל הסיכויים גם להבין משהו בסיסי, חיוני, על העבודה הזאת שלנו.



עם בנימין נתניהו. צילום: אלי דסה



יעקב ארז שלח אותי להיות כתב מעריב בפריז על סמך אותה בטן, שהייתה כדור הבדולח שלו. הוא ודאי העריך שאני מסוגל לחבר משפט – אך הוכחה מוצקה לכך לא הייתה לו. בשנה הראשונה לשהותי בגולה כתבתי כמו רבים ולגמרי טובים. תופס מחסה מאחורי העובדות, מתבצר בצל הציטוטים. עד לכתבה על לגיון הזרים במוסף יום כיפור.



ירדתי ברכבת לילה מפריז לבסיס הלגיון באובנייה שליד מרסיי. בתחנת הרכבת המתין לי הלגיונר שלי. שריריו איימו לפרוץ את מדיו המגוהצים כלוחות דיקט. "לא הבאתי מכונית", התנצל מחויך, "כי המחנה מרוחק רק שני קילומטר מכאן, נעבור את זה בריצה". השרירי עבר ל"קלה" ואני הרופס מתנשף אחריו. רגע לפני שעמדתי להשיב את רוחי לבוראי, הגענו לשער הלגיון.



בסיפור ששלחתי היו דברי קצינים, היסטוריה, מעמדי גבורה, ניתוחים, אך הוא נפתח באותה ריצת מוות באותו בוקר.



לא עברו שעות ומתל אביב עלתה השאגה: "חיימוביץ, כל מה שכתבת על הריצה – נפלא, השאר חרא". בכמה מילים נזעמות, ובלי לקרוא לזה "ניו ג'ורנליזם", או "כתיבה אישית", הסביר לי ארז שמה שקורה למספר בדרך לסיפור הוא חלק מהסיפור. שאתה לא רק צינור. שהרגשות והתובנות שלך לגיטימיים לגמרי. וכך, בעוד הערה נזעמת, בעוד טלפון נזפני, השתנתה לי הכתיבה.



ערב צאתי לפריז עליתי אליו בתמימותי לקבל את ברכת הדרך. ככל שהתארכה השיחה, הבנתי שאני סופג את קללת הדרך. "אם אתה תהיה בצרות שם", נעץ בי, "אני אהיה בצרות כאן (העסקת כתב באירופה עלתה אז כ־10,000 דולר בחודש). מצדי אל תאכל, אל תישן, רק תכתוב. תכתוב, תכתוב. אל תפסיק".


ב־15 בינואר 1995, דברים אלה הולמים ברקותי, עליתי לטיסת אל על לפריז. בדרך ניצלתי את התרדמה שנפלה על שכנתי מימין ובעדינות שלפתי גיליון "פארי מאץ'" שהניחה על ברכיה. לפי הדיווח בשבועון, שלחתי ב־17 בינואר - יומיים לאחר הנחיתה - את הידיעה הראשונה שלי מפריז: "צרפת תקים בסין כור אנרגיה גרעיני".



ה"תכתוב, תכתוב, אל תפסיק" היה איתי כל חמש שנותי בפריז. למעשה הוא איתי גם עכשיו. לא מפסיק לכתוב. באשמתך, יענקל'ה.