ט"ז תשרי, תשע"ט | 25.09.2018 | 00:28

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
בקו האש: התחקיר שכמעט עלה לי בחיי
קלמן ליבסקינד
04/17/2018
זה היה הרגע שבו שלח הבחור שישב ליד ההגה את ידו החוצה, אקדח בכפו, ובמרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו, מצמצם טווחים במהירות, פתח לעברנו באש. בום ועוד בום ועוד בום. זה היה טירוף מושלם
 
לא מעט חוויות מוזרות עברתי במהלך שנים ארוכות של עריכת תחקירים במעריב. פעם אחת, לפני משהו כמו עשור וחצי, אפילו מצאתי את עצמי נזרק לניידת משטרה בעיצומו של תחקיר על סחר באיברים, בעת שמפלג שלם במחוז תל אביב מתעקש לשכנע אותי במשך שש שעות שאני לא סתם העיתונאי שחוקר את הפרשה, אלא הסוחר בכבודו ובעצמו. 

האירוע המפחיד ביותר התרחש במהלך תחקיר שעסק במטמנות פסולת, והתמקד במטמנה אחת שלפי החשד השתלטה על אדמות מדינה, לא שילמה על השימוש בקרקע, וקברה בניגוד לכללים אזבסט פריך מסוכן ומסרטן. לא נחזור כאן על הפרטים, גם לא על שם המטמנה, זה סיפור ישן, והוא לא חשוב לענייננו. מה שחשוב הוא שלחלק גדול מהטענות של מי שהיו המקורות לכתבה הזאת היה אישוש בניירות. לחלק אחר, פחות. עם החלק השני נמנו הדיווחים בדבר חומרים מסוכנים המפוזרים באתר המטמנה. המקורות שלי נשבעו שהם יודעים בדיוק מה קורה בשטח. אני, מצדי, הסברתי שאני לא יכול להסתפק בשבועה שלהם. "בוא איתנו", הציעו, "ניכנס למטמנה, ונראה לך בעיניים". התייעצות משפטית הניבה אישור עקרוני. הקרקע שלהם? שאל אותי עורך הדין. "לא, הם השתלטו עליה, זה הסיפור", השבתי. "המקום מגודר? סגור?". לא, עניתי, הוא מוקף במעין סוללת עפר. 
 
כבר למחרת, בשעת בין ערביים, הגעתי למקום, מלווה בשני מקורותי. השארנו את הרכב במרחק כמה מאות מטרים, טיפסנו על סוללת העפר, ירדנו מצדה השני, ומצאנו את עצמנו בפנים. לאחר צעידה קצרה נוספת אל מרכז האתר שלפנו את המצלמה והתחלנו לצלם. לכאורה, כל מה שחיפשנו היה שם, בדגש על ערימות של אזבסט פריך ומסוכן שהיו מפוזרות לפני ההטמנה באדמה. 

אלא שכל הסיפור הלא מאוד מעניין הזה תפס כיוון אחר, בעת שאת השקט הגדול הפר רחש שהלך והתקרב. מבט קצר לכיוון הכניסה הרשמית של המטמנה הספיק לנו כדי לזהות ג'יפ דוהר לעברנו, משאיר מאחוריו ענן אבק גדול. הפסקנו הכל, ממתינים לאורח הבלתי צפוי, מצוידים בהסברים שהכינונו מראש, אלא שאז, ברגע, השתבש הכל. זה היה הרגע שבו שלח הבחור שישב ליד ההגה את ידו החוצה, אקדח בכפו, ובמרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו, מצמצם טווחים במהירות, פתח לעברנו באש. בום ועוד בום ועוד בום. זה היה טירוף מושלם. לא סיכנו איש, לא עשינו שום דבר שהיה יכול להביא מישהו לחשוב שאנחנו מסכנים אותו. נראה היה שיש לנו עסק עם צעיר שראה בנערותו יותר מדי סרטים. 

כך או כך, חישוב מהיר של המצב הביא את כולנו להחלטה שלא בטוח שכדאי להישאר במקום רק כדי לבדוק היכן עובר הקו האדום של הבחור, ואיפה הוא מתכוון להפסיק את "נוהל מעצר החשוד" שלו. כאיש אחד פתחנו בריצה מטורפת לכיוון ההפוך מזה של האקדח המתקרב. הבשורה הטובה, ככל שהדברים אמורים בי, הייתה שרצתי מהר יותר משני החברים האחרים. הבשורה הטובה פחות הייתה שהמהירות הזאת רק סייעה לי לגלות שתי שניות לפניהם שלרוע מזלנו השטח המישורי בא אל קצו. לא סתם בא אל קצו. בסופו, התברר, ישנו מדרון תלול במיוחד, כמה עשרות מטרים אורכו, וכולו מלא שיחים צפופים וגבוהים, עמוסי קוצים מכל הסוגים והגדלים.

אני, כאמור הזריז שבנמלטים, הצלחתי לגמוא 20 או 30 מטרים מהמדרון הזה בדילוגים ענקיים, עד שמצאתי עצמי צונח על הראש מתחת לשיח קוצני גבה קומה. הבחור שבא אחרי, כך התברר בהמשך, שבר שמאלה, קיפץ למקום כלשהו ונעלם. השלישי, איתרע מזלו לא לזהות את הירידה הממשמשת ובאה, ואת 30 המטר שאני עברתי בקפיצות הוא עבר בגלגולים שבסופם נחת לצדי, שרוט, כואב וזב דם כמו מי שסיים זה עתה פגישה עם נייר שיוף עצבני במיוחד. 

לאף אחד מאיתנו לא היה רעיון לאן ממשיכים עכשיו, אבל לנוכח רעש השיחים המתנפצים תחת נעליו של האיש עם האקדח שהסתובב מעלינו, היה ברור שאם יש משהו אחד שיכול לעזור לנו ברגעים האלה, זה יהיה השקט. פשוט לשתוק ולהתפלל שהוא גם לא יזהה אותנו בסבך השיחים העבותים וגם יישבר בקרוב ויחליט לוותר. הערב כבר החל לרדת, ומבט קצר, שהצלחתי לשלוח מבין השיחים קדימה, לימד שהמצב עוד יותר מסובך ממה שסברנו בתחילה. בקצה המדרון, מתברר, הייתה מתוחה גדר תיל שחצצה בין המטמנה לבין מתקן משטרתי סמוך. בקיצור, לא מספיק שבחור קרבי עם אקדח, שכבר ירה לפני כמה רגעים, מסתובב לנו איפשהו מעל לראש, גם אין לאן לברוח כל כך. מה עושים? לטווח קצר, כאמור, שותקים. לטווח ארוך קצת יותר מחכים שתרד החשיכה וחושבים מה לעשות אז. 

זה לקח משהו כמו שעתיים. זה לא שבאמת ידענו אם ההוא למעלה התייאש והלך, או שמא מדובר בטיפוס מהזן המורעל, ששוכב במארב עם הנשק ומחכה להזדמנות. מה שהיה ברור זה שאת החוויה הזאת צריך לנסות להביא אל סיומה. הגוף כאב. הקוצים היו נעוצים בכל מקום אפשרי. הטלפון היה כבוי, שמא יצפצף וירעיש ברגע הלא נכון. ואז גם נזכרתי שרגע לפני שיצאתי למשימה הפשוטה והלא ארוכה מדי על פניה, הודיעה לי האישה שיש לנו הערב אורחים, והיא צריכה שבדרך הביתה אעבור לקנות קצת גבינות ולחם טוב, וככל שהדברים אמורים בה, לא די בכך שלא קניתי, גם נעלמתי וניתקתי קשר כאילו בלע אותי מדרון מלא קוצים סמוך למתקן משטרתי.

נדמה לי שהשעה הייתה שמונה או תשע בערב כשהתחלנו לזחול לכיוון הגדר. בשלב הראשון איתרנו את החבר השלישי. אחר כך איתרנו פרצה בגדר של המתקן המשטרתי ועוד פרצה שאפשרה לנו לצאת אל הלילה, ופתחנו בריצה לעבר הרכב.  
 
***
הסיומת המצחיקה של הסיפור הזה הגיעה כעבור כמה ימים. בערב פרסום הכתבה ביקשתי את תגובת המטמנה ואת תגובת המשרד לאיכות הסביבה לתמונות שצולמו בשטח. בשני המקומות לא ידעו, מטבע הדברים, שהייתי, ראיתי בעיני, וצילמתי בעצמי, ולכן הרשו לעצמם להפליג באגדות. מהמטמנה סיפרו לי שכמה ימים לפני שפניתי אליהם "בשעות הערב, נעשה ניסיון חמור לפגוע באתר על ידי חבלה מכוערת שנכשלה. אנשים שהגיעו לאתר פרצו מכולה של פסולת אזבסט ועסקו בפיזור תכולתה ובצילומה בשטח". לא פחות ולא יותר. אבל זה עוד כלום. המשרד לאיכות הסביבה, שהחליט לזרום עם גרסת המטמנה, לקח את הסיפור עוד צעד אחד קדימה. הפורצים, סיפר לי דובר המשרד, הביאו איתם אזבסט מהבית, פיזרו אותו, צילמו והעבירו את התמונות למעריב. 

ועוד חובה קטנה לפני סיום: כשהגעתי הביתה היישר מהמטמנה, חבול ותשוש, האורחים כבר היו עם רגל אחת בחוץ. המבט של רעייתי – ככל שאני יודע לקרוא אותו - לימד על מה שצפוי לי ברגע שהם ייפרדו, אבל כשבשלב הטיעונים לעונש עלו עלילות הקרב והסימנים על הגוף, גברה מידת הרחמים על מידת הדין. את השעות הקרובות העברנו בנעימים. היא עם פינצטה ביד, אני עם צעקות כאב. קוץ אחר קוץ. כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם. 
print gohome
print
--%>