אני חייב הרבה לג'מירוקוואי. הרבה מעבר לחיבה הרגילה שנהוג לרחוש למוזיקאים שאהבת כשהיית צעיר. ההרכב הבריטי הזה, שהפציע בראשית שנות ה–90, היה אחד מהקטליזטורים העיקריים לשינוי הטעם המוזיקלי שלי. ואם להתבטא באופן פחות מנומס - לשחרור המקל מישבני הגרום.
גדלתי על רוק'נרול, רוק'נרול וגם קצת רוק'נרול. בזתי לכל מוזיקה שהתבססה על גרוב ולא על מהלכים מורכבים של גיטרה–בס–תופים. הדור שלי, שצמח בשנות ה–70 וה–80, נאלץ לבחור בין קטבים כמעט הפוכים של דיסקו ופאנקי, למול מוזיקת גיטרות כבדת ראש. שיר שהיה ניתן לרקוד אותו היה מראש משוקץ מבחינתי. מוזיקה, טענתי בתוקף, נועדה לרגש, לגרום לך לחשוב, לטלטל אותך. וחלילה לא את האגן שלך. אז מה בכל זאת רוקדים, כשאתה במועדון צעירים בקיבוץ בשישי בערב, מחזיק ביד בקבוק גולדסטאר ומחפש מתנדבות? המנוני רוק קצביים. 2U, טוקינג הדס, וגם רגאיי לא מאיים של בוב מארלי ו־UB 40. מוזיקה שחורה, פר אקסלנס, לא הגיעה בכלל לאזור. רק דרך פרינס, השם ייקום דמו, שהצליח להחדיר בנו קצת קצב, דרך מעטפת ההנדריקס שלו.
אבל אז הגיעו שנות ה–90, וכל הקלפים התערבבו. בעיקר במקום שקובע באמת מבחינתי, אנגליה. תנועות מוזיקליות חדשות, כמו הטריפ הופ והאסיד ג'אז, הפכו את הגרוב למתוחכם ומסקרן גם למאזינים עילאיים ומתנשאים כמוני. פתאום גיליתי כלי מוזיקלי חדש. קוראים לו בס, והוא החבר הכי טוב שלי במערכת הסטריאו עד היום. לא יודע מה קדם למה. ההתבגרות שלי, כמאזין ובכלל כאדם, שפתחה אותי לעולם, או השינוי המבורך במפת המוזיקה.
בכל מקרה, פתאום מצאתי את עצמי במעונות הסטודנטים בהר הצופים, איפשהו במהלך 1993, כשאני רוקד לבד באמצע החדר לצלילי שיר נטול דיסטורשן. זה היה "blow your mind" של ג'מירוקוואי, שהבטיח ולגמרי קיים. מאז, כאמור, אני חייב להם. ואין מצב שלא אבוא לחלוק להם כבוד, כשיגיעו להופיע בלייב פארק ראשון לציון ב–2 במאי.
ג'מירוקוואי הם בעצם ג'ייסון (“ג'יי") קיי, האיש והכובעים, וחבר נגניו המתחלפים. במקור זו הייתה להקה אורגנית, עם נגנים מעולים כמו הבסיסט סטיוארט זנדר וויליאם ביוקנן שהיה אמון על הדידג'רידו, כלי שהיה אופנתי לרגע באותה תקופה. אבל הדומיננטיות של ג'יי קיי, טווס ססגוני ושובה לב - לפחות כמוזיקאי - גרמה להם לעזוב בזה אחר זה. שם הלהקה הוא הלחם של המילה “ג'אם" עם שם השבט האינדיאני אירוקוואי. בהתאמה, קיי המציא כבר בהתחלה את הלוגו של איש הבאפלו, שהפך לסמל המסחרי שלו ושל ההרכב כולו.
ההרכב המקורי היה אחראי לשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה. השניים הראשונים, "emergency on planet earth" ו"the return of the space cowboy", הצליחו מאוד בבריטניה ובאירופה, ומיתגו את ג'מירוקוואי כהרכב עם צליל ייחודי, שנשמע לא פעם כמו סטיבי וונדר על אסיד. כולל המלודיות המבורכות.
אלבום הבכורה כלל את הלהיט "too young to die", שהפתיחה עתירת הכינורות שלו הפכה לאות התוכנית “מה בוער" של רזי ברקאי בגל"צ, וסייעה בהחדרת השמחה הג'מירוקוואית לציון. האלבום השלישי, "travelling without moving", סיפק להם לראשונה הצלחה גם בארצות הברית עם להיטי־על כמו "virtual insanity", וכדרכה של הצלחה מוגזמת - בעקבותיה הגיעו גם הצרות. בזמן הקלטת האלבום הרביעי עזב את ההרכב הבסיסט זנדר, שלא מעט מעריצי ג'מירוקוואי מייחסים לו תרומה מכרעת לצליל המקורי של ההרכב.
ג'ייסון קיי נותר בודד במערכה כיוצר, והחל לברוא מוזיקה שונה מהמקור, שהושפעה רבות מדיסקו ופאנקי. הוא גם עורר לא מעט אנטגוניזם, כשניהל אורח חיים ראוותני ורווי מכוניות יוקרה ומותגים, בניגוד לתוכני השירים מחבקי כדור הארץ שלו.
אבל האיש היה ועודנו מכונת גרוב משומנת. האלבום האחרון של הלהקה, "automaton", שיצא בשנה שעברה, הוא הפגנה מרהיבה ורעננה מאוד של מקצבים מהולים באלקטרוניקה. ג'מירוקוואי מגיעים אלינו בפורמה מצוינת, וזה נשמע כמו הבטחה למסיבת ענק. מסיבה שאני מבטיח לרקוד בה.