י"ב תשרי, תשע"ט | 21.09.2018 | 18:56

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
עורך וג'נטלמן: מי היה עזריאל קרליבך, שיכל לגמור קריירה פוליטית במאמר?
מרדכי חיימוביץ
04/19/2018
מתנשא ועממי, אסתטיקן ופדנט, מלומד יהודי ואינטלקטואל מערבי. העורך הראשון של מעריב, הטיל יראה מקפיאת דם סביבו, אך לאחר מותו, אלפים חיכו לארונו ולמאמר הבא, שלא יבוא
 
כשהוא שט על ספינתו "פילאר" במסע דיג הרחק מחופי קובה, מנסה המינגווי לאמן בכתיבה את "מייס", אחד מאנשי הצוות. "אם אתה נתקל בדג – תראה בדיוק מה כולם עושים", מרביץ בו "פאפא" תורה, "אם אתה מתלהב כשהוא קופץ, נסה להיזכר בתנועה המדויקת שגרמה לך לרגש הזה. האם הייתה זאת התרוממות החוט מן המים והאופן שבו הוא נמתח כמו מיתר של כינור עד שטיפות התחילו לנשור ממנו (...) אחר כך תכתוב את זה, ובאופן ברור, כדי שגם הקורא יראה את זה ויחוש אותה הרגשה שהייתה לך" ("כותרת משנה", הוצאת ידיעות אחרונות).

כשכתבתי על קרליבך במלאת 47 שנה למותו, לא עמדו לפני העמודים המלמדים של ארנסט המינגווי. לו עמדו – יכול להיות שלא הייתי לוקח על עצמי את המשימה. לכתוב פרופיל על מי שלא הכרת זה כמו לצפות בסרט דרך וילון. המבט עכור משהו, כשל איש שזקוק בדחיפות לניתוח קטרקט. אתה תלוי במה שכתבו אחרים, שגם הם לא הכירו את הפרסונה. אתה אורב למתווכים שהכירו, אך העבירו את המנוח דרך מסננת אהבותיהם, שנאותיהם וזיכרונם המקליש. לא שאפשר להתלונן על מתווכים חדי עין ומושחזי לשון כשלום רוזנפלד וטומי לפיד, אך אתה, הכותב, לא תוכל לעולם לספר על הריגוש שהכה בך עם "התרוממות החוט מהמים". ועכשיו 70 למעריב, וקרליבך כבר לא יחזור לבאר את עצמו. אבל הודות ל "פאפא" אני מודע לנקודת התורפה של הסיפור שיובא להלן, ואנסה לסייד את סדקיו. ייתכן שהשכנות שגזרתי על קרליבך והמינגווי יכולה להיות פיצוי מסוים לקורא. ההתבוננות אל שניים שגלשו בסללום מרהיב בין ספרות לעיתונאות יכולה להיות מקור להבנה טקסטואלית משופרת.

קרליבך, כהמינגווי, סגד לדיוק. גם בתחושות. הרגש, גרס, חייב להיות ישות עם פרמטרים מוגדרים. כך ילכוד את אמון הקורא. כך יאותת לו שמדובר במשהו אמיתי. המינגווי, על פי פסקת הפתיחה, דג את דימוייו בים. קרליבך מצא אותם בעולמו היהודי. "פרקי חזנות, סלסולים יפים על לא כלום, שמאטע (סמרטוט ביידיש)", כינה קולות חלולים שעלו ממשפטים ריקים. הוא היה רגיש לזיוף, שפתו הייתה עשירה ומצוחצחת. לוחם קנאי באלוהי הפרטים הטפלים. "לא הכל אני רוצה לדעת", היה אומר למראה גבעה משמימה של מילים ריקות. כסדרן קפדן בתיאטרון הושיב את המילה בשורה היאה לה. ההצגה העיתונאית, כך קלט, בנויה על תזמון, על קצב, על זרימה באפיק מוגדר מאוד. אצבעותיו היו זריזות, מחשבתו ברק. לא שזה תמיד גאל אותו. כך כתב פעם על חייו של העיתונאי: "(...) וישב בחדרו בלילות ורשם, ושקל, וכתב, וקרע. אחת, שתיים, שלוש (...) והתענה בייסורים קשים כיצד למצוא את הביטוי הנכון לאשר רוצה הוא לומר".

כולם הלכו איתו. קרליבך יחד עם עורכי מעריב. צילום: פוטו בירנפלד

והוא ידע לומר את זה פשוט וקולע. "הוא כתב הכי טוב", פסק לפיד האב, שהיה מזכירו, וגחן על צלחת מרק בעת שיחתנו הטלפונית. האיש המוקפד הזה שכתב כשמוצרט עושה לו קולות רקע, שניווט במיומנות בהגות שפינוזה, היה יכול להיאטם בין קירות הגזית של השכלתו, לכתוב רק לידענים כמעט כמותו ולנשום אוויר אוורסט אליטיסטי. אבל דווקא הוא, בימים שמסעודה עוד לא חלמה להגיע לשדרות כי לא הייתה שדרות, פנה אל המקביל האשכנזי שלה. "מוישה טאס (מלשון "טוכעס", תחת ביידיש) רוצה גם הוא להבין את מה שכותבים לו", נהג לומר, "כי עיתון הוא בסך הכל מישהו שמדבר למישהו".
הוא היה אריסטוקרט וטריבון. מתנשא ועממי. אסתטיקן ופדנט. מלומד יהודי ואינטלקטואל מערבי. "ייקה" עם יידיש של עיירות שלום עליכם. והוא היה נסיך הקסם. גבר של נשים. דק ומהודר. תמיד בעניבה, צבעים תואמים. רק פעם אחת, כשישב שבעה על אמו, נראה מגודל זקן ופרוע. שערו היה עשוי תמיד. נסוג מפני מפרצי המצח. פניו היו שחומים וחתומים. סברם רציני. המשקפיים, בהירי מסגרת, ריככו מעט את הבעתו. הייתה לו גבה משוכה כלפי מעלה. מזווית פיו השתרבבה ברישול סיגריה. הילוכו היה חתולי. מעולם לא אחז בהגה, לא התעניין באוכל. הוא ידע כל מה שאפשר לדעת על עיתונות. הוא היה עורך שבא מהטקסט, חי למענו, אך הכיר גם את האנטומיה של מכונת הדפוס. הוא היה פובליציסט אזמלי שפלרטט עם הדד־ליין, הוא היה רפורטר חייתי, שירה בידיעה בעודה באוויר. נזר הבריאה העיתונאית היה בעיניו הרפורטר. "וחי מהתרגשות אחת לשנייה (...) וחי במתח הזה, וכל נקבי גופו פתוחים לכל מאורע", כתב פעם. יוספוס פלביוס, רושם מלחמות היהודים, היה בעיניו כתב השטח הראשון. אבל ענק הז'אנר היה הרצל, "שתפס את החדשה באותו רגע דמדומים שבה היא הופכת להיסטוריה, שאחז בכנפי היום כשהם מתרוממים ומתנדפים אל תוך הנצח".

הפוטש הגדול

עזריאל קרליבך נולד ב־1908 בלייפציג שבגרמניה. אביו אפרים היה רבה של העיר. דודו, יוסף קרליבך, היה הרב של ליבק. כשהיה בן 13, פרסם את סיפורו הראשון בשבועון הספרותי של יהודי גרמניה. אחריו באו אחרים. באחד מהם בלבל שמות של שני אלים יוונים, וספג שטיפה מאביו. כך נולדה האובססיה שלו לדייק. ליריד השנתי בלייפציג הגיעו אז יהודים ממזרח אירופה, ורובם נשארו. עזריאל התקרב למהגרים שכונו בלעג "אוסט יודן" (יהודי המזרח), כך נולדה אהבתו ל"מוישה טאס" ולוורשה.

קרליבך הצעיר בלע את כתבי שלום עליכם ופרץ. לאחר ארוחות ליל שבת היה מקריא מכתביהם. כשהיה בן 15, יצא על דעת עצמו ללמוד בישיבות "המוסר" בליטא. כשחזר הביתה, השלים את לימודיו הכלליים. ב־27' נחת בארץ בפעם הראשונה. כבן דודו, השופט המנוח חיים כהן, למד אצל הרב קוק בישיבת מרכז הרב. בראשית שנות ה־30 סיים את לימודיו באוניברסיטאות ברלין והמבורג וקיבל דוקטורט במשפטים. הוא מתחיל לעבוד בכמה עיתונים. תאוות המסעות שלו, שתתעצם ותלך, יוצאת לדרך. הוא מסייר בתפוצות ספרד, פורטוגל, אלג'יריה, לוב, יוון, טורקיה ורוסיה הסובייטית. עם עלות היטלר לשלטון, הוא נעצר כאחד מ־37 הנתינים הראשונים שהשלטון החדש סימן כבוגדים. בהם היה גם איינשטיין.

קרליבך חמק מגרמניה, הגיע לוורשה וחזר לגרמניה מחופש לקצין נאצי. בסדרת מאמרים בשם "לוי גוטהלף", סיפר את רשמי מסעותיו במחוזות הרשע. בריונים נאצים הכו אותו פעם ופגעו בכליותיו. מהפגיעה הזאת לעולם לא התאושש.


היה סטאר טבעי שלא זקוק למניירות. צילום באדיבות ארכיון צה"ל

ב־37' עלה לארץ, ושנתיים מאוחר יותר התחיל לערוך את עיתון הערב ידיעות אחרונות. מאמרו השבועי, בחתימת "רבי איפכא מסתברא", יהפוך למפגש חובה עם קוראיו גם במעריב. אבל הרפורטר רצה לשטח. כחודשיים ישב בלייק סאקסס ועקב אחרי דיוני החלוקה של האו"ם, עד כ"ט בנובמבר. "זכורני ולא אשכח, ועד סוף הדורות לא יישכח מעמד הרגעים האחרונים המכריעים בלייק סאקסס". וכשמגיעה שעת ההצבעה, אותו לילה של Yes and No, מרשה לעצמו הדוקטור לאבד את נימוסי הכתיבה ולצאת מדעתו. "אפגניסטן. כאן קופץ ממקומו איזה ברנש, שמסופקני אם הוא יודע קרוא וכתוב, איזה מין אפס בן אפס בן בנו של אפסיים (...) שהביאו בקושי ממועדון לילה (...) ובחיפזון ובקול רם הוא אומר את ה־No¬ שלו. No¬ למדינה העברית, No¬ ריק, מטומטם, גס וחסר משקל". ייתכן שתוכנית החלוקה פתחה תהליך שיביא לחלוקה בין ידיעות אחרונות למעריב. לילה־לילה היה קרליבך רוקח כתבת מופת בלעדית על דיוני האו"ם. הוא חשש שההיסטוריה תחמיץ את הדד־ליין. לכן שיגר את הסיפורים במברק דחוף ולא בדואר אוויר. "אולם בעל ידיעות", יכתוב שמואל שניצר, לימים עורך מעריב, "עשה את החשבון הכלכלי, לא את החשבון ההיסטורי". שלוש מילים לא מנומסות, כפויות טובה, טולגרפו לכתב בניו יורק: Stop cabling urgent. קרליבך נפגע. כמו כל רפורטר בערבו של סקופ, ציפה לליטוף, לא לנזיפה. הוא המשיך לשלוח את המברקים על חשבונו, אך הפור נפל.

"אני סבור שבאותו יום גמלה בלבו ההחלטה לייסד עיתון שבו לא יהיה המו"ל ממונה על המערכת ועל הוצאותיה", ינתח שניצר בפרספקטיבה של שנים.
קראו לזה "הפוטש". אירוע שהתניע מלחמת אחים ז'ורנליסטית. הדם הרע שניתז אז שימן עוינות תהומית, שהחזיקה מעמד לאורך כל המחצית השנייה של המאה 20 וראשיתה של המאה ה־21. מי שיחפש - אפילו עכשיו - פרחים בקנה, יתאכזב מרה. ייתכן שהתכתשות הנצח החזיקה מעמד משום שעיתונאים שונאים להרוג סיפור טוב. יצרים, טינה, תאוות נקם, תחרות דורסנית, מה לא היה לנו בסיפור הזה?

המניע היה ברור: קרליבך, שנפשו נקעה מהתערבות המו"ל יהודה מוזס, רצה עיתון משלו. הוא סחף את כולם. מערכת, סדרים, מעמדים, מנהלה, מפיצים. כל מי שהיה מעורב בעשיית העיתון הלך איתו. "אתה בא איתנו?", שאל את אורי קיסרי, עורך "העולם הזה", "אני בא איתך", השיב קיסרי. להופעת הגיליון הראשון קדמו התכנסויות חשאיות. אחת מהן, ב־¬30 בינואר 48', התנהלה בביתו של קרליבך ברחוב יהודה הלוי בתל ¬אביב. תוך כדי נחתה עליהם הידיעה: מהטמה גנדי נרצח. "בן רגע נשכחה המטרה שלשמה התכנסנו", סיפר לי רוזנפלד. "במקום התקבלה החלטה לפרסם מיד הוצאה מיוחדת, של ידיעות אחרונות, כמובן". אבל ב־¬14 בפברואר 48' הם עזבו את ידיעות אחרונות. למחרת הופיע הגיליון הראשון של "ידיעות מעריב". בעקבות תביעה של משפחת מוזס נמחק השם "ידיעות" ונשאר מעריב.

השם היה של קרליבך, שהגה אותו לאחר התייעצות עם הרב י"ל מימון, מי שיהיה שר הדתות הראשון. הזיהוי בין העורך לעיתונו היה מוחלט. "קראו את מעריב כדי לדעת מה קרליבך חושב", סיפר לפיד. "כשקרליבך רצה לדעת מה גורסת דעת הקהל", אמר רוזנפלד, "הוא קודם כל יצר אותה". אנשים עדיין האמינו כי "היה כתוב בעיתון" הוא ערובה לאמינות מוחלטת, ומעריב היה העיתון הנפוץ במדינה. "אם מעריב היה Vox Populi (קול העם, בלטינית) אז קרליבך היה Vox Dei (קול האלוהים)", כתב פעם לפיד. שרים היו מצלצלים לעורך, לשאול מה תהיה תגובתו אם יעשו ככה או ככה. והעורך שיפד פוליטיקאים כוחניים, קיפד פקידים ערלי לב. היום זה נשמע טריוויאלי, אבל אנחנו מדברים על מדינה אחרת. נייר העיתון ניתן בקיצוב, והיה תלוי ברצונו הטוב של השלטון המתגבש במדינת היהודים, "קול ישראל" היה קול אדוניו ובן־גוריון היה נפוליאון. אבל קרליבך העז לצאת נגד בונפרטה ולעשות לו ווטרלו (הקרב שבו הביסה הקואליציה האנטי־צרפתית את נפוליאון).

"מה זה עיתון?", הופיע ב־6 באפריל 1951 בתגובה לדבריו של ראש הממשלה, שאמר בכנסת: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה".

הזעם שפרץ את שורותיו של ד"ר קרליבך בתשובתו היה למגילת עצמאות ז'ורנליסטית, להצהרת הזכויות של המצפון העיתונאי: "אני לא כתבתי מה שבעל הכסף רצה שאכתוב (...) הקהל אינו גורס כראש הממשלה (...) הקהל רואה בעיתון יותר מעסק. הוא רואה בו ביטוי לאיזו שאיפה ציבורית". אבל היו פעמים שהאמין כי טובת המדינה מחייבת להגיד כן ל"זקן". תקומה, בתו־אהובת נפשו, מצאה פתק שעליו רשם את פגישתו עם בן־גוריון ב־¬14 בפברואר 52'. ראש הממשלה רצה להכריז אז על תוכנית כלכלית חדשה, והדליף אותה לעורך מעריב. קרליבך לא האמין בתוכנית, אך חשש שאם יקטול אותה, יגרום לסגירת מפעלים ולאבטלה המונית. הוא החליט ללמד זכות על הצעדים, עד כדי התעלמות מהמציאות. את רישומו בפתק חתם במשפט: "מצפון עיתונאי בלתי נקי. מצפון ציוני נקי". מבקריו טענו שהוא מזגזג, שהוא לא עקבי, שהוא מכחיש את עצמו. פעם ציטט בפניו רוזנפלד את אחד המבקרים. "אם האירוע של אתמול סותר את זה של שלשום, מה אני יכול לעשות?", ענה לו. "המציאות סתרה את עצמה, ומי שעוצם עיניים הוא טיפש".

אחרים לא ביקרו את מהלכיו אלא את הליכותיו. אמרו שהוא איש של שואו־אוף, של רהב, של לוק מתריס. "ההופעה שלו הייתה באמת הוד והדר", הסכים בזמנו רוזנפלד, "אבל היא הייתה חלק מהאישיות שלו. זה היה אמיתי. היה בו משהו אריסטוקרטי. כמו שהיה אסתטיקן בכתיבה, כך היה גם בהופעה".

היו לו קורבנות קבועים בכתיבה?
"קרוב לוודאי שכן. אבל זה אנושי, והוא היה בסך הכל בן אדם. אם הוא שנא את פלוני ולא העריך אותו, זה בא לידי ביטוי".

מאמר רעיל שלו היה יכול לגמור קריירה. פעם התבקש שר התרבות דאז, פרופ' בן ¬ציון דינור, להגיש להיכל האישים של האו"ם רשימה של גדולי היהודים לדורותיהם. "דינור שלח רשימה של מסורת יהודית כזאת, כל מיני אברבנאל וכאלה", סיפר לי לפיד. קרליבך התיישב וניסח רשימה משלו. ממשה רבנו דרך ישו, הרמב"ם, פרויד, מרקס ואיינשטיין. אבל את מיטב לעגו שמר לכותרת: "עשרה יהודים גדולים ואחד יהודי קטן". שנים חלפו, ודינור לא הצליח להתאושש מהלעג.

הסרקזם של קרליבך זרם גם לתוך המערכת. השוט שלו היה עשוי משי, אך סימני הצלפותיו נצרבו בבשר עיתונאיו. כשהרגיש מעונן חלקית, געש הבניין בגבה גלי. שמואל שניצר שמר את אחד מאותם פתקי בוקר איומים שנהג לכתוב לאחר שעבר מילה במילה על העיתון: "לפי החורבן של הגיליון היום, גם בניסוח הכותרת, גם בתוכנה החסר את העיקר, ודאי תבינו לנפשי שאינני רואה למה, לפחות פעם, לא יהיה גם לי החופש מן החובה הנעימה להשתתף במעשי חבלה כאלה". והוא מירר את חיי הכותבים. מן הרעים התפטר, את המוכשרים טיפח. טיפח ולחץ. אפרים קישון התאונן בפניו פעם שאזלו מילותיו למדורו "מה נשמע". "ככל שהתקרבה שעת האפס", תיאר קישון, "התרוקן הראש". אבל העורך לא רצה לשמוע מכלום. "מחר בשבע בבוקר מתייצב אצלך השליח", חתך אותו. חמוש בתרמוס קפה שחור, התיישב קישון ליד מכונת הכתיבה וצלח את הלילה. בשבע בדיוק מסר לשליח את טורו. כעבור כמה ימים הזמין אותו קרליבך לקוניאק במשרדו. "המקצועיות שלך עמדה במבחן", חייכו עיניו. "כל אידיוט יכול לכתוב כשיש לו מה להגיד. הקונץ הוא לכתוב כשאין לך מה להגיד".

הוא היה עורך ששמר על דיסטנס, אך סירב להתרחק מהשטח. האמין שנהג המונית, האיש בקיוסק, מוכר הקרח, מחלק הנפט, הם שמספקים את הדלק למכליו של העיתונאי. "בהגיעך אל המקומות ההם", הדריך את שמעון סאמט, שעמד לצאת לגוש המזרחי, "אל תבקש אמרות פיהם של קברניטי מדינות, כי הם יגידו לך פראזות. מיד עם הגיעך לגבול ראשון, עזוב את המחלקה השנייה והיכנס אל המחלקה השלישית. שם יושבים בני העם. ועשה אוזנך כאפרכסת (...) אל תעמיד להם שאלות. תן להם לדבר איש עם רעהו כאילו אינך שם".

ממה נבעה האוטוריטה שלו? רוזנפלד סיפר לי שקרליבך היה מנהיג טבעי, מתעב בורות כפייתי. ים של ידע, אוקיינוס של אינטואיציה. "היה לנו מדור, 'דף מתוך ספר חדש'. הוא היה לוקח ליד ספר שלא קרא, מרחף על עמודיו ובמכת ברק היה אומר: 'נדפיס את עמוד 384'" . לאחר ההדפסה רוזנפלד תמיד היה בודק ותמיד היה נוכח מחדש: הדוקטור צדק.

הם קראו לו ד"ר קרליבך, ומאחורי גבו הדוקטור. "רק דיסנצ'יק (אריה דיסנצ'יק, עורכו השני של מעריב - מ"ח) היה איתו במצבים אינטימיים יותר והיה יכול לקרוא לו עזריאל". והייתה להם כלפיו יראה מקפיאת דם. הם, שהיו חמושי עבר ומפוצצי אגו, התכווצו לידו לממדי גרגיר סחוף רוח. "קישון הביא אותי אליו", סיפר לי לפיד, "והוא היה הדבר הכי קרוב לאלוהים שפגשתי עד אז. התייחסתי אליו בהערצה אדירה".


היחיד שלא פחד. עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. צילום: פאול גולדמן

פחדת ממנו?
"בהחלט כן. הייתי לחוץ נורא".

לפיד היה למזכירו. משולחנו בחדר ההמתנה לעורך היה רואה אותם באים. כל היראים, כל החנפנים, כל המזדחלים. כבר במסדרון היו עוברים להליכת בהונות. לפני שנכנסו אליו היו פניהם נמרחים בחיוך חנף ושמנוני, והוא היה מקבל אותם בגבו. לאחר שהיה נותן לאורח די זמן להשיב אליו את נשימתו, היה אט־אט מסובב את כורסתו על צירה, מגלה את פניו, מפריח חיוך, מסיר את העננה מעל פני הבא.

היו לו מניירות של כוכב?
לפיד: "הוא לא היה זקוק למניירות כי הוא היה סטאר טבעי".

איך מתנהג סטאר ז'ורנליסט בימים שלא ידעו לומר טאלנט? סטינסלבסקי הדריך פעם שחקן בתפקיד של מלך. "מספיק עם נפנופי הידיים, עם רקיעות הרגליים, עם הג'סטות הגדולות", הורה לו, "אתה מלך, ומלך לא צריך להתאמץ, אחרים מתאמצים בשבילו". קרליבך לא נזקק לאבי "השיטה". הוא מעולם לא התאמץ לייצר סמכות, הכריזמה זלגה ממנו והפעילה את האנשים. את כותביו צייד בעקרונות המהירות, הדיוק והתוכן. "גם ביכולת ללעוג?", שאלתי בזמנו את לפיד. "אני באופן מוחלט לא ציני", השיב לי, "קרליבך השתמש בלעג כדי להיות פרקליטם של דברים חשובים מאוד למדינה".

"פרקליט אהבת ישראל", הגדיר אותו רוזנפלד. רק פעם בחייו ראה אותו נסער, וזה היה מכיוון שחשש שמלחמת אחים עומדת לפרוץ. ב־22 ביוני 48' חזר רוזנפלד מחוף תל אביב למערכת. מאחוריו השאיר את אלטלנה עולה בלהבות. תחילה שמע קרליבך את הדיווח. אחר כך החריש ארוכות. לבסוף פרץ בבכי מר ותלש את שערות ראשו. "אולי תיגש למנחם (בגין)", הציע לרוזנפלד, "אתה קרוב אליו. תגיד לו שאני מוכן לעשות הכל שלא תפרוץ מלחמת אחים". עוד באותו לילה התנפל על מכונת הכתיבה שלו: "שברי גדול כים, והאסון מחריד כל כך עד שלא ייתכנו כלל מנצחים לעומת מנוצחים. כולנו נוצחנו". בעיתונאיו התרה תמיד שיילחמו בפלגנות. "תכתוב נגד מלחמת אחים. חריף", השאיר להם "צוואה" כתובה לפני שיצא לאחד ממסעותיו. כשגופו מייסר אותו יצא עזריאל קרליבך לדרכים. איש חולה שזמנו אזל והלך. והוא רצה להספיק הכל. "הוא אהב חברת נשים, ולא הסתיר את זה", אמר רוזנפלד. "היו לו כמה ידידות. אם זה כן היה רומן או לא, מי אנחנו שנדע? ומה זה קשור ליכולתו של אדם להיות עיתונאי מזהיר כל כך?".

ב־55' יצא להודו. זה היה כשנה לפני שמת מהתקף לב בגיל 48. הספר שכתב בעקבות המסע - "הודו: יומן דרכים" - הוא שעה של חסד מופלא. מפגש מכונן שבו הספרות מלטפת את ראשה של העיתונות. בשובו מהודו הסתגר במלון דן על חוף ימה של תל ¬אביב ומשם שיגר את דפיו. הוא כתב את ספרו בקדחתנות ובלחץ, כפרש שדוהר אל דד־ליין אחרון.

12 בפברואר 1956, תל אביב. 2:30 בלילה. הטלפון מצלצל בביתו של אריה דיסנצ'יק. "אני מצטער להודיעך", לוחש הקול, "כי ד"ר קרליבך איננו עוד בחיים". דיסנצ'יק נסער ומנתק. עובר עוד רגע, והטלפון אינו מוותר. "חזק את עצמך", אומר לדיסנצ'יק הקול האחר, "זוהי אמת איומה ומרה. הדוקטור איננו". כשהוציאו את ארונו של ד"ר קרליבך מבית הכנסת הגדול, סתמו האלפים את רחוב אלנבי. כל מי שקראו אותו, ציטטו אותו, התווכחו איתו. כל מי שחיכו למאמר הבא שלא יבוא. בקטע שנמצא בעיזבונו תיאר בהיתול מסוים את הבוקר שבו יודיע העיתון על מותו: "(...) ואעמוד שם, בתוך המסגרת, באמצע, ומסביב ריק מאוד וקר לי (...) והכל תם ולא נשלם".

פורסם לראשונה ב־2003
 
print gohome
print
--%>