הלוואי שאפשר היה להתייחס בשתיקה לבגידתה של נטלי פורטמן בערכים האנושיים ובהגינות הבסיסית. אי אפשר, כי כל אמצעי התקשורת ההמונית מיהרו לפרסם את העובדה שהיא החליטה להחרים את הפרס שישראל החליטה להעניק לה. היא סירבה כי לדבריה ראש ממשלת ישראל, שנבחר על ידי הישראלים, ואגב גם אהוב על רוב האמריקאים, ינאם שם. נוכחות שלה לידו יכולה, לדבריה, להתפרש כתמיכה בנתניהו. יכול להיות שהיינו יכולים להגיע לפשרה. כלומר, שרק אדלשטיין ינאם, ורק ארבע דקות. פשרה כזו לא נשקלה והפסדנו את פורטמן.



אין לזלזל בפחד המצמית להיחשד כתומך נתניהו. יש ישראלים שבגלל פוביית תמיכה בנתניהו לא הניפו דגל בחגיגות ה־70 למדינה. הנפת דגל עלולה להיחשד כחוסר שנאה לנתניהו. זו גם הסיבה שישראלים מסוימים לא היו מוכנים להודות שהבשר על האש ביום העצמאות יצא טעים. מישהו עלול עוד לפרש זאת כתמיכה בנתניהו.



פורטמן עוד תצטער



אני לא מבין מנין הגיע הכינוי "הנובל הישראלי" לפרס בראשית. פרס אמ"ת, פרס דן דוד ועוד ראויים לכינוי הזה יותר. אני עצמי מעורב בפרסים ספרותיים ומכיר היטב את תהליכי הענקת הפרסים. יש מנגנונים שניתן להפעיל כדי שמי שלא רוצה בפרס לא יקבל אותו. רוב הפרסים ניתנים לאנשים שרוצים בהם מאוד, אנשים שהגישו את מועמדותם לפרס. גם במקרים שבהם אחרים מגישים אדם מסוים כמועמד לפרס, זה בידיעת אותו מועמד. כהגנה מפני התחכמויות, פחדנויות, טיפשויות ומפגני חוסר נימוס, כמו שראינו במקרה נטלי פורטמן, הנהלת פרס נבונה מוסיפה סעיף בטפסים, המעיד כי המועמד יודע שהגישו את מועמדותו לפרס ורוצה בו. עכשיו בפרס בראשית למדו.



פורטמן קלקלה, כי הענקנו לה באווילותנו אפשרות. פורטמן עוד תצטער. חוץ מתקלה זו, מדובר ביום עצמאות ארוך ויפה. עם זאת, בכל מיני המסיבות שבהן הייתי, שמעתי, כסמוי או כמעורב בשיחה, תגובות מכל המינים. החל מבכיר בתחום הכלכלה, שאמר לי: "למרות שמעולם לא צפיתי בטקסים האלה, הפעם הקשבתי לנאום ראש הממשלה בטקס, וזה משום שביקשו לכבות את הטלוויזיה כשביבי מדבר. ואז נדהמתי לגלות שהפרשנים מתחילים לספור לו את דקות הנאום", וכלה בנשים שציינו זו לזו: "איזה טקס מכוער, כולם היו מזרחיים שם". מה חדש? ישראל בת 70.