הנה וידוי: כשהייתי נער לפני גיוס רציתי להיות טייס. חלמתי בלילה איך אני טורף את השמיים. הייתי חניך גדנ"ע אוויר (אצל רינה מור!). בניתי דגמי מטוסים. קראתי חוברות "ביטאון חיל האוויר" ובניתי את המודלים מקרטון בעמודים האחרונים. ידעתי לזהות כל דגם מטוס, אזרחי וקרב, שטס בשמיים, ובלעתי את עלילותיו של דאגלס באדר, "הטייס הקיטע". כמובן שדקלמתי את סיפוריהם של פון ריכטהופן, אורוויל ווילבור רייט, האחים מונגולפייה והבלון הפורח הראשון שלהם, וצ'ארלס לינדברג האנטישמי שחטפו לו את הילד.



אלא שבבוא היום חיל האוויר, בחוכמתו, לא ספר אותי. בדיעבד אני מניח שהייתי עף מקורס טיס אחרי חצי שעה. כזה אני. מהחומר שיושב מול מסך מחשב וכותב על אלה שטסים. עדיין אני מעודכן ויודע לזהות מטוסים שעוברים מעלי (שלא יספרו לכם שה–35־F הכי טוב בעולם. 22־F טוב יותר, וגם הוא נופל מהסוחוי 37. מדאיג. מאוד מדאיג), אבל לכלי הזה אני כבר לא מתקרב, גם למטוס נוסעים, בלי חפיסה של דרממין בכיס. עמוק בפנים מפעמת בי עדיין ההערצה הישנה לטייסים, אבל זקנתי די כדי לדעת שזהו הילד שבי שמחפש בני אלים ובונה דגם פנטום מחלקי פלסטיק.





הטובים לטיס הם עדיין בחורים טובים מאוד, אבל הססמה עצמה - שטבע בשעתו עזר ויצמן - כבר בגרה ואפילו הצמיחה זקן. הססמה כמצב נפשי, כמגדירת גישה בהכנת סדרה טלוויזיונית - כל סדרה טלוויזיונית - היא מכשיר חלוד. גדלנו, בגרנו, צימחנו קפדנות, ספקנות, יצר עיתונאי סקרן. ילד ירייר ויביט בעיניים לחות מהתרגשות למראה 15־F קורע את השמיים. מראיין שזוכה למשאבים רבים וללא פחות מ–104 דקות מסך לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כמו ילד.



לא מדדתי זמן, אבל לפחות במשך 60 דקות אסף ליברמן, מנחה "זמן אמת", גרם לי להתפתל בכורסה במבוכה. חמישה מפקדי חיל אוויר התייצבו מול המצלמה שלו, טובי בנינו ומפקדינו, מי יודע כמה קרקפות אויב לכל אחד מהם על החגורה. הם טסו ופגעו והחטיאו, היו גיבורים ושקשקו, הפילו וקברו חברים, וליברמן כורע ברך בפניהם ומבקש שיספרו לו על הריסת הכור הסורי בדיר א–זור. כאילו לא הומטרו לאחרונה על הראשים שלנו עשרות, אולי מאות, שעות שידור, עמודי עיתון ואינטרנט, מאמרי פרשנות. אין רחמים בלב, ליברמן? 20 דקות תמימות על דיר א–זור?


"זמן אמת". צילום מסך
"זמן אמת". צילום מסך


והקרבות במבצעים עלומים שהציבור לא שמע עליהם מעולם - צוק איתן ועופרת יצוקה ומלחמת לבנון השנייה. שוכב ליברמן על השטיח ומפרפר בהתרגשות מול נעלי הטובים לטיס. לא מקשה, לא מעלה השגות, לא דוחק אל הקיר, לא נלחם על זכויות וינוגרד כשמרואייניו מטאטאים את מסקנותיו בזלזול. לא תוהה למשל אם האדיר שווה את מחירו האדיר או שעדיף לרכוש 15־F משופרים במקומו, כפי שנשמעים כבר לא מעט קולות המצדדים בכך.

ליברמן מחפש את ההצלחות. איך השמדנו תוך חצי שעה. במקום לחפור הוא מעדיף את פוזת העיתונאי בשטח, בשדה הקרב ממש, כלומר לצד יסעור או 15־F בגראז', ולהגיר דמעות מול הפוסטר "חיל האוויר הטוב בעולם" כצפון קוריאני נאמן מול תמונת קים.

מגיע לנו יותר, כי פאנל כה נכבד ראוי לשואל מאתגר יותר מליברמן. החשבון על תוכנית הדגל של התאגיד מוגש לנו, הציבור, ועד כה היא לא מייצרת תחרות עיתונאית הולמת לתוכניות מקבילות בערוצים המסחריים. ועוד יותר מגיע לנו יותר, כי לשאת לאורך 104 דקות את דן חלוץ זו מכה קשה מדי בכנף.

"זמן אמת - לגעת בשמיים" (חלק ב'), יום שני, 23.4, כאן 11

***

"NCIS ניו אורלינס"

ל" "NCIS נכנסתי מתוך סקרנות: לראות אם הצליחו יוצרי העונה החדשה לרדת נמוך עוד יותר מהתהומות שאליהן צללו בעונות הקודמות. הנה בשורה משמחת לצופים שעוד לא ביקרו שם: הם עשו את זה. האנשים הטובים שממציאים את "NCIS" ירדו עמוק עוד יותר.

בעצם, תפסתי אחרי כמה דקות קשות, זה אותו פרק שמשודר כבר 15 שנה. התפאורה הזולה היא אותה תפאורה זולה. הכאילו קירות צבעוניים ריקים וחסרי אישיות כתמיד. מסכי השום דבר מזכירים יותר חללית ממעבדה של יחידה משטרתית דפוקה. הכל משומש. כל אלמנט מופיע בפעם האלף. כל משפט נורה לאוויר שחוק וזקן. כל סצינה שוחקה אלף פעם לפני כן. כל מניירה יצאה משטנץ תנור המניירות.



אותה מנה זהה מוגשת לשולחנו של הצופה כבר 15 שנה. זו טלוויזיה במופעה הגרוע ביותר. היא אומרת לצופה: אתה, סתום את המוח לחלוטין. אל תניח למחשבה אחת לעבור בסביבה. רק שב על הכורסה כמו בטטה ותן לנו לנהל לך את העסק. אנחנו לא נפתיע אותך במבנה עלילתי שונה, בצוות בלשים שונה. הדמויות שלנו יהיו מספיק שטוחות כדי שלא תידרש להיות מעורב רגשית. רק תן לנו לטמטם אותך, צופה יקר, ותראה כמה תיהנה.

צפייה ב"NCIS" מזכירה לא מעט את הבהייה העדרית בסמארטפונים שהשתלטה כמו מגיפה על הרחובות. המפלצת המלבנית הקטנה שואבת לתוכה את כל העולם ומצמצמת את בני האדם להמשך אורגני שלה. היא גרמה לדיירי העולם לאבד עניין בעולם. קייט אפטון או בראד פיט או זוג ירוק ממאדים יכולים לעבור ברחוב ממול ואיש לא יבחין בהם, כי כולם באינסטגרם. עד כדי כך נהיה מטומטם העולם. הסמארטפון, אם כן, עדיין מנצח ביצירת טמטום, אבל לא הייתי מזלזל בכוחה של "NCIS". בואו ניפגש עוד 20–30 עונות ונראה אז.

הוט ZONE, הוט VOD, ימי שבת, החל מ־21.4