אני שונא את כל סוגי הטיולים. כאלה שנרטבים בהם קצת ברגליים; כאלה שצריך להביא בשבילם שקי שינה; כאלה שהולכים במדבר; וכאלה שנגמרים בלילה בירושלים. יש אנשים - בינתיים זה רק אני - שפשוט לא בנויים לחוויה הזאת. כשהמדריך רואה מדרונות, אני רואה אסונות. כשהמורה מתארת מצוק, אני מדמיין התרסקות. נסיעה ברכבל זו משימת התאבדות.



אני גם זוכר מקומות בארץ לפי האירועים הטרגיים שהיו בהם. "הבונים" זה לא חוף אלא אסון תאונת הרכבת. בשמרת היה אונס. בנחל צאלים אב ניסה להציל את בנו ושניהם נהרגו. באלפים הצרפתיים ילד ישראלי נהרג כשגלש בשלג. פעם בטיול שנתי בכיתה ח', כשניסיתי לחמוק מטיול מסוכן במערת הנטיפים, הלכתי לאחות בית הספר ואמרתי לה שיש לי כאבי בטן. היא קצת מיששה, ואמרה שאין לי כלום ושאני יכול לצאת בכיף. אמרתי לה שאם אני אמות היום זה יהיה על מצפונה. אומנם לא מתִּי, אבל העדפתי לחכות באוטובוס, להישאר עם הנהג.



זה לא שאני חרדתי, אני פשוט מציאותי. כל היציאה מהבית עם המטרה של "להסתדר בטבע" קשה ולא מובנת לי. אין ברשותי צידנית, אני לא שותה קפה שחור עם הל שבושל בגזייה, ואני לא זורק באוטו עוד יתד לאוהל "רק כדי שיהיה". המשפט "בואו נתעכב רגע ליד הפרח הזה" נשמע לי כמו בזבוז זמן. מעולם לא ראיתי ב"לטייל" סוג של ערך או הנאה, אלא סכנה שצריך להימנע ממנה.



מיד לאחר "אסון השיטפון" דובר על המכינות, עד כמה הן חשובות, חינוכיות וערכיות. בוגריהן ומנהליהן התפארו בכך שהמכינות תורמות הן לתלמידים והן לקהילה. וזו אמת גמורה. התלמידים שלומדים שם הם העילית של הנוער, שמדביקים זה את זה ברוחות חיוביות של אהבת הזולת ועזרה הדדית. צריך לשלוח להם רק חיבוקים וחיזוקים.



כאדם חילוני שלא נוטל, לא תרמיל ולא מקל, תהיתי מדוע זה היה הזמן להדגיש את ערכי הציבור הדתי–לאומי. מה הקשר בין ערכיהם החיוביים למה שהוביל ליציאה לנחל? מדוע דווקא בשעה בלתי אפשרית זו היה צריך להדגיש את ערכי הציונות ואהבת הארץ? ויותר מזה: אם ערכים נעלים מכתיבים להם את הדרך, מה עם ערכים חשובים כמו לקיחת אחריות, הצנע לכת או פשוט להחריש בעתות קשות?



מכינת בני ציון בת"א. צילום: אבשלום ששוני
מכינת בני ציון בת"א. צילום: אבשלום ששוני



דני זמיר שעומד בראש המכינות, אבי אבות הערכיות, נטה להתראיין מיד אחרי האסון, ואף הגדיל והבטיח בשעה קשה זו, שהטיולים יימשכו כרגיל. זו עמדה מוזרה. אדם שנקלע לתאונה, גם אם היא לא באשמתו, אינטואיטיבית מביע חשש לשוב לנהוג. אדם שניצל מתאונת מטוס ייקח פסק זמן הגיוני לפני שיעלה שוב על טיסה.



חינוך לערכים הוא עסק די פשוט כשאתה מדריך פעולה בצופים ומלהטט מול בני נוער עם "היחס לזר" ו"אהבת הארץ". אבל מה קורה כשהמחנך עצמו נקלע לצומת שבו הוא זה שצריך לבחור בין הפרקטי לערכי? אחרי האסון מנהלי המכינה שכרו את שירותיה של צמרת עורכי הדין, וגייסו משרד לניהול משברים. אין בזה דבר רע, אבל גם לא משהו ערכי במיוחד. מין אקט הישרדותי פבלובי.



מאדם ערכי היית מצפה מיד אחרי האירוע שיפרסם הודעת צער, למשל, לקיחת אחריות נניח, עמידה אמיצה מול איזו מצלמה ואמירת האמת העצובה, עם מילים כמו "אני מייסר את עצמי", "אני אחראי", "אני אשם" או אפילו "אני מתפטר" או "אני משעה את עצמי". אי אפשר גם להתפאר בערכים נעלים וגם לשכור חברה חיצונית ליחסי ציבור שתמליץ לך איך לנהוג "נכון". אם המצפן נמצא אצלך בלב, למה אתה צריך לשלם לרונן צור שיכוון אותך?



באירוויזיון של הערכים, ערכי החילוניות נתפסים ירודים יותר. "ליהנות מהחיים" האוניברסלי לא משתווה ל"לטייל בארץ" הציוני. "שיתוף בפייסבוק" נחשב קל ופסיבי יחסית ל"דיון במעגלי שיח". צריכת קולנוע צרפתי איכותי והתמסרות למוזיקה של הדורס לא נשמעות נשגבות כמו "לימוד משניות בצוותא" השמרני.



ובגדול, בישראל של היום ערכים של דמוקרטיה, שוויון והגשמה עצמית לא מצליחים להתחרות ב"אמונה באל", "אהבת האדמה" ו"שמירת ההלכה". החילוני נתפס כנטול ערכים ומצפון. הוא סתם "חי". לפעמים זה פשוט מספיק.