שני עניינים תפסו את עיניי בשבועות האחרונים - החרם של שחקנית הקולנוע נטלי פורטמן על פרס "בראשית", ומנגד, מאמרו של ברט סטיבנס, חבר מערכת "הניו יורק טיימס", שכותרתו "עוצמה יהודית בשנת ה־70". המאמר ב"ניו יורק טיימס" היה שיר הלל למדינת ישראל ביום הולדתה ה־70 והעלאתם על נס של הישגיה בקיום דמוקרטיה ליברלית בסביבה חשוכה, בכיבוש השממה, בהחייאת התרבות היהודית ובעצם העובדה שתקומתה שמה קץ ל־1878 שנות גלות. 
בחלקו השני של המאמר עמד סטיבנס על הסכנה המחריפה ליהודי אירופה מהחיידק האנטישמי המתפשט בה, בין היתר, כתוצאה מגידול שיעור המוסלמים ביבשת. מסקנתו: "יהודים אינם יכולים לסמוך בענייני ביטחונם על טוב לבם של זרים, כל שכן של פוליטיקאים גרמנים או צרפתים". לכן עבור היהודים מדינת ישראל איננה עניין של מותרות, אלא של ביטחון. יהיו מי שיטענו שגם ישראל איננה מקום מבטחים מוחלט, בהתחשב בסביבה הקיצונית שהיא נמצאת בה, אך עוצמתה הכוללת, ולא רק הצבאית, מעמידה את ביטחון אזרחיה על רף גבוה בהרבה מזה של הביטחון הווירטואלי של היהודים באירופה.
וזה מביא אותנו לפורטמן. אמריקה אומנם שונה מאירופה, ואחוזי התמיכה בישראל גבוהים, אבל גם בה יש תופעות מתפשטות של אנטישמיות, הן מימין והן משמאל. בימין הקיצוני, הניאו־נאצי בחלקו, המפרש בטעות את קריאתו של הנשיא טראמפ ל־America First ברוח "גרמניה מעל לכל", זו בעיקר האנטישמיות הקלאסית שארצות הברית ידעה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, שדעכה בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, ועכשיו מרימה ראש מחדש - אולי מפני שיהודי אמריקה זכו מאז במעמד כלכלי ופוליטי חסר תקדים. 

ברם, התופעה המסוכנת כרגע יותר היא דווקא זו שבאה מכיוון השמאל בעיקר, אבל לא רק, בדמות ה־BDS – לא רק מפני שמחרחריה טוענים שהיא אינה אנטישמית אלא "רק" אנטי־ישראלית, אלא גם מפני שיהודים ליברליים טובים, והם הרוב, ממאנים להודות שמדובר בהתגלמות אותה אנטישמיות חייתית של הימין הקיצוני בלבוש אחר, ושמטרתו החד־משמעית היא חיסול מדינת ישראל והעם היהודי. הרעל של ה־BDS מתפשט גם בערוצים נוספים: כך החרימו לאחרונה גורמים אמריקאיים בשמאל שמתיימרים לפעול נגד גזענות את ליגה נגד השמצה מפני שהיא גוף יהודי שתומך במדינת ישראל. 
פורטמן הכחישה כמובן כל קשר ל־BDS, ויש להניח שבכנות, אך הכחשתה איננה יכולה למחוק את הנזק שעשתה ושאויבי ישראל מנצלים עד תום. פורטמן יכולה להגיד עד מחר שהיא "אוהבת את האוכל הישראלי, הספרים, האמנות, הקולנוע והריקוד", אך ללא יכולתה של ישראל להגן על עצמה מפני אלה שרוצים לפגוע בה ושמסתייעים באמירות ובעמדות כמו שלה, מן הסתם לא יתקיימו גם אותם דברים שפורטמן מתפעלת מהם. פורטמן פעלה בדיוק על פי מתווה הכוונות של ה־BDS, דהיינו שאנשים הנמצאים באור הזרקורים יקדמו את מטרותיו בלי שיהיו מזוהים רשמית עם ארגונם.

כדאי שהיא תשנן את המשפטים הבאים מתוך מאמרו של סטיוונס: "ישראל לא הוקמה כדי להפוך לעוד חלון ראווה להפיכתם של יהודים לקורבנות; היא קיימת כדי לשים לכך קץ, ולמטרה זו קיימים הצבא, הפצצה והנחישות שלה להגן על עצמה בכוח".
 

הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית