"איך יכולנו לדווח לבוחרים על הצדדים השונים של הילרי קלינטון - בין היתר שהיא שובבה, מטורפת ורעה - אם אנחנו לא ראינו את הצדדים האלה?" זהו משפט המחץ ב־382 העמודים של ספר חדש שכתבה העיתונאית האמריקאית איימי צ'וזיק, שהייתה צמודה להילרי קלינטון במשך עשר שנים ככתבת שני העיתונים "הוול סטריט ג'ורנל" ו"הניו יורק טיימס". "זהו משפט המהווה אולי את ההוכחה החותכת ביותר להתנהגות של הרס עצמי שהילרי קלינטון גילתה ביחסיה עם אמצעי התקשורת", כתבה שרלוט אלטר, כתבת לעניינים בינלאומיים ב"ניו יורק טיימס”, במאמר ביקורת על הספר.

עד כה יצאו לאור בארצות הברית שני ספרים שחשפו את התפקוד הכושל והמחדלים מאחורי הקלעים של קמפיין הבחירות של הילרי קלינטון ושגרמו, בין היתר, לתבוסתה בבחירות לנשיאות 2016. קלינטון עצמה חיברה לפני חודשים אחדים את הספר "מה קרה?", שבו הסבירה את הגורמים שלדעתה יצרו את הסיבות לכישלונה במרוץ לבית הלבן מול דונלד טראמפ.


אבל ספרה של צ'וזיק, "לרדוף אחרי הילרי - עשר שנים, שתי מערכות בחירות לנשיאות ותקרת זכוכית שלא נגעו בה" -
Chasing Hillary - Ten Years, Two Presidential Campaigns, and One Intact Glass Ceiling, שיצא לאחרונה, אינו ניסיון להסביר מדוע קלינטון הפסידה בבחירות. הספר של העיתונאית, שסיקרה את קמפיין הבחירות של קלינטון וליוותה אותה באופן צמוד מהיום שבו הצהירה על מועמדותה ועד לתבוסתה, הוא "דין וחשבון אישי ראשון לכישלונה של העיתונאית איימי צ'וזיק, שבמשך עשר שנים בסביבתה של קלינטון לא הצליחה לגלות את הילרי קלינטון האמיתית", לדברי אלטר. "הצייר האימפרסיוניסט מונה אף פעם לא צייר ערימת שחת. הוא צייר גשם, קרן שמש בין עיניו לערמת השחת. בספרה 'לרדוף אחרי הילרי', צ'וזיק לא מספרת זיכרונות אישיים ולא כתבה ביוגרפיה של קלינטון, אלא היא מתארת את היחסים בין הילרי לעיתונאים שסיקרו את הקמפיין שלה. הרושם מקלינטון העולה מהספר הוא פחות מהאישה קלינטון ויותר מהמנגנון הברוטלי שהגן עליה והפריד אותה מעיני הציבור".

המקריות והארעיות

"הספר 'לרדוף אחרי הילרי' עשוי להסיט את תשומת הלב של קוראים באמריקה מהספרים שפורסמו עד כה על התנהלותו של דונלד טראמפ, ובמיוחד על יחסיו עם נציגי אמצעי התקשורת באמריקה", אמר בשיחה עמו ראש משרד לייעוץ פוליטי בניו יורק. "לא זכורים בהיסטוריה הנשיאותית נשיאים שיחסיהם עם העיתונות היו כה מעוותים וחולניים כמו אלה של הנשיא טראמפ. אבל מהספר שכתבה צ'וזיק עולה שגם הילרי קלינטון, האישה הנורמטיבית עם ניסיון עשיר בכהונות בכירות, לא סבלה עיתונאים, ואפילו כמועמדת לנשיאות שזקוקה למילה טובה ולסיקור אוהד גילתה יחס מתנכר ואפילו עוין לנציגי התקשורת".

ספרו של ראש האף־בי־איי לשעבר ג'יימס קומי,
A Higher Loyalty, שיצא בחודש שעבר וכלל האשמות חמורות נגד הנשיא טראמפ, נמכר בשבוע הראשון להוצאתו לאור ב־600 אלף עותקים. ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", הספר כבר נרשם בשבוע שעבר במקום הראשון. הספר Fire and Fury, שכתב העיתונאי מייקל וולף, ובו מתוארת שנה בבית הלבן במחיצת הנשיא, נמצא זה השבוע ה־16 ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". ספרים אלה מתארים את הנשיא טראמפ כמי שרומס את כהונת נשיא ארצות הברית.

לצורך השוואה, ספרה של צ'וזיק הוא מתון וחף מביטויים עוינים או מגילויי זלזול. אבל הכותבת מתארת באופן חד וממוקד את יחסיה של קלינטון עם אמצעי התקשורת וחושפת אותה כפוליטיקאית מתנשאת, מנוכרת ומנותקת – תיאור שוודאי יפתיע רבים מאוהדיה ומאלה שהצביעו בעדה בבחירות לנשיאות. 
"אנשים שמכירים את הילרי קלינטון מתלוננים וכועסים שהעיתונות, ולכן גם הציבור, אף פעם לא קיבלו הזדמנות להיווכח כמה חמה וכמה משעשעת היא קלינטון באופן אישי", כותבת מבקרת הספר. "אך הספר 'לרדוף אחרי הילרי' הוא ההוכחה הטובה ביותר מדוע זה קרה".

"אני דמוקרט ותיק והצבעתי בעד הילרי בבחירות לנשיאות", אמר בשיחה עמו המומחה לייעוץ פוליטי. "לא נעים לי לומר זאת, אבל מהספר למדתי שאם הילרי הייתה מנצחת ונבחרת כנשיאה, לא היינו מקבלים בבית הלבן מנהיגה נחמדה ונעימה".


מהמידע שמכיל הספר על תקופת קמפיין הבחירות, עולה באופן ברור שקלינטון התייחסה לעיתונאים שליוו אותה כאל מה שהמחברת מגדירה "טרדנים מזמזמים". "לקלינטון היו צרות עם העיתונאים", כותבת צ'וזיק. "לפחות אם היא הייתה אומרת להם 'שלום' או מנהלת איתם שיחה ארוכה משעממת. אפילו טראמפ, שבקמפיין הבחירות שלו תקף את התקשורת והמציא את המונח המעליב 'פייק ניוז', הרגיש שיחס ידידותי עם עיתונאים הוא חיוני ליצירת תדמית ציבורית".

טראמפ הפתיע פעם את צ'וזיק כאשר טלפן אליה כדי להעיר לה על מאמר שפרסמה. שיחת הטלפון התארכה וגלשה לדו־שיח על חובבנות פוליטית. לדבריה, בכל עשר שנותיה ככתבת צמודה להילרי קלינטון, היא לא קיבלה אף פעם טלפון אישי ממנה. צ'וזיק הרגישה אסירת תודה לטראמפ ועשתה שגיאה כאשר סיפרה לו שקלינטון לא קיימה מסיבת עיתונאים זה חודשים אחדים. זמן קצר לאחר השיחה, טראמפ תקף את קלינטון ואת קמפיין הבחירות שלה, שלדבריו "מסתתרים ופוחדים מהתקשורת". 

המחברת מספרת עוד בספר על מה שהיא מגדירה "המקריות והארעיות" שאפיינו את יחסיה עם קלינטון במשך השנים שבילתה בסביבתה. היא מציינת כחצי תריסר היתקלויות אקראיות, שהיו לדבריה "בנאליות באופן מבהיל", ופעם אחת שהילרי אמרה לה "היי" לפני הופעה שלה באיידהו. פעם אחרת ערכה ראיון טלפוני עם קלינטון שנמשך 14 דקות. והייתה עוד פעם שצ'וזיק מצאה את עצמה צועדת לצדה של קלינטון בדרך לשירותי הנשים.

"העובדה שבמשך עשר שנים, ככתבת של שני עיתונים חשובים, היחס שצ'וזיק קיבלה מהילרי קלינטון היה כל כך מקרי ואגבי, היא הוכחה עד כמה הילרי קלינטון בעצם חיבלה במו ידיה בתדמיתה הציבורית", כותבת מבקרת הספר.

הילרי קלינטון. צילום: GettyImages

לא חוסכת שבטה

צ'וזיק מציינת בספר שבמחשבה שנייה ובמבט לאחור היא הייתה עושה דברים באופן שונה. היא מודה שהיו סיפורים שהיא הייתה צריכה לכתוב אחרת, שהיו שאלות שהיא הייתה צריכה לשאול את הילרי קלינטון והיא לא שאלה. היא גם מודה כי דיווחה באופן שגוי על פרשת חשיפת תוכן המיילים של קלינטון ומביעה חרטה שהפרשה הזאת הפכה למה שהיא מגדירה "נרטיב דומיננטי" במערכת הבחירות.  
צ'וזיק לא חוסכת שבטה בספר גם מקבוצת העיתונאים שהתלוו עמה לקלינטון וסיקרו את קמפיין הבחירות שלה. היא מכנה אותם באופן מגחיך The Guys וטוענת שהקבוצה הזו הייתה למעשה "כנופיה של אנשים אלמונים, מניפולטיביים ובלתי אחראים, שמצד אחד ספגו מקלינטון סירובים לבקשות לראיונות עמה (47 בקשות כאלה נדחו) ומצד שני נגחו בה כנקמה על ביקורת שספגו על סיקור שלילי נגדה".

צ'וזיק מבקשת לציין כי דיווחה על שתי מערכות בחירות (זאת של ברק אובמה ב־2012 והאחרונה), ולכן היא מוסמכת לשפוט את קמפיין הבחירות של קלינטון. אבל המחברת מבקשת גם להביע את אכזבתה מהעובדה שההזדמנות ההיסטורית לבחור באישה ראשונה כנשיאת ארצות הברית לא מומשה, ותקרת הזכוכית המגדרית לא נשברה.


עם כל הכבוד למחברת, הגורמים להפסדה של קלינטון בבחירות ולניצחונו של טראמפ הם הרבה יותר מורכבים מאלה שהיא מביאה בספרה. ההערכה המקובלת בקרב מומחים היא שהפסדה של קלינטון נגרם במיוחד בגין קמפיין שהתרכז בכמה מדינות מאוכלסות והזניח לגמרי שורה של מדינות, במיוחד בדרום. התוצאה הייתה שקלינטון קיבלה כשלושה מיליון קולות יותר מאשר טראמפ, אבל טראמפ זכה ברוב הקולות של הגוף האלקטורלי, שנציגיו נבחרו במדינות שבהן הקמפיין של טראמפ השקיע מאמצים עצומים. "קלינטון הפסידה בבחירות כי הקמפיין שלה היה מתוחכם מדי, ממוחשב מדי ומוזנח אנושית", הסביר המומחה לייעוץ פוליטי. "טראמפ, שבא משום מקום, בלי שום ניסיון וידע, ניצח בזכות ההתנהלות ההמונית שלו, שגלשה לוולגריות".