תסמונת פינוקיו

יום שישי שעבר חזר דונלד טראמפ לרחם החם והחומל של ה–NRA (אגודת הרובאים) בוועידתה בדאלאס, שאליה הוא שב לעתים קרובות כדי להניח את ראשו הכואב בחיקה האוהב ולהניח לאמריקאים המזוינים ללטף את שערו. כמו בניו הציידים, יודע טראמפ שאחת הדרכים הבדוקות לשרוד סערת שלגים קשה היא לבתר את בטנו של סוסו המת ולזחול פנימה בין מעיו. אם אינני טועה, כך הציל האן סולו את לוק סקייווקר כשהאימפריה הייתה צעירה. מחשש לעינא בישא או התנקשות בנשיא חלילה, נאסר על חובבי ההדק להכניס את נשקם לאולם.

במפגשים הללו מתנשא טראמפ הנואם ללא נאום כתוב על טלפרומפטר, לגבהים רטוריים דלילי חמצן במיוחד, שרק אוהדים חרופים שהעובדות והאמת אינן חלק אינטגרלי מעולמם הרוחני, מסוגלים להמריא איתו. הנשיא, שרק לפני חצי שנה הבטיח לניצולי הטבח בפארקלנד כי הוא איתם במאבקם הצודק ומוכן לעשות הרבה - כולל להמרות את התכתיבים של ה–NRA שהם גם תורמים מדופלמים - שכח את הטבח האחרון ואת ההוא אחריו ואת זה המתחמם בקנה של הנשק החצי אוטומטי של ילד עם נפש שסועה, שב והתחבק עם חבריו ויחד בעלו את הסעיף השני בחוקה וחלמו על אמריקה שהיא אורגיה מתמשכת של קרבות אש בשטח בנוי.

מכיוון שטראמפ משקר כדרך חיים בכל פעם שהוא פותח את פיו, וזו אינה הפרזה ספרותית אלא נתון סטטיסטי בדוק, הוא בחר לשווק בדאלאס תמה חדשה, חודשים ספורים לפני שמציינים בה 55 שנה להתנקשות בחיי JFK באמצעות רובה צלפים שהוזמן בדואר, וחודש לפני יום השנה ה–50 לרצח RFK בידי סירחאן סירחאן.

טראמפ אוהב לגרור את צרפת ובריטניה לדיון על נשק חם בידי אזרחים אחרי שהוא מכריז עליהן כשתי המדינות בעלות החוקים החמורים ביותר נגד נשק פרטי. הוא חלף במהירות יחסית דרך הפיגוע המשולב בפריז שבו נהרגו 130 צרפתים, וטען כהרגלו שאזרח אחד עם אקדח היה גורע מהותית ממספר ההרוגים. אחר כך עבר לבריטניה, שבה כבר האשים בשנה שעברה את ראש עיריית לונדון בהפקרת תושביו, והפליג בתיאור בית חולים מסוים בלונדון שנראה כבית מטבחיים, רצפתו חלקה מדם של קורבנות סכינאות הנערמים שם בהמוניהם בסצינה המזכירה אתרי קרב קשים.

כמובן שאף אחד בדאלאס לא קרא תיגר על סיפורי המעשיות של הנשיא. מחקרים חדשים מראים כי אחרי כ–400 ימי נשיאותו, יכולתו של האזרח המצוי לברור את המוץ מהבר ולתת לעצמו דין וחשבון מה אמת ומה שקר נשחקה כליל, וטראמפ גורר את אמריקה למצב קיומי של שקר כדרך חיים, ואזל הכוח לעצור אותו או לחורר את שקריו.

כדי לעמוד בסמבטיון הגועש הזה, צריכה התקשורת לעזוב את החדשות ולהתמודד עם שקריו והשקרים שמפיצים אנשיו ימי שידור שלמים, משימה שאין בה לא עניין ולא רייטינג. טראמפ משקר כל הזמן, אז מה, אבל תכף יתפוס בנלסון כפול את קים ג'ונג און ויסחט ממנו פלוטוניום, את האיראנים הוא ידחק לפינה, הוא מראה לסין מאיפה משתינים ההיטלים, ואחוז המובטלים נמוך ביותר משהיה מאז שנת 2000.

טראמפ ראה או הקריאו לו מה–BBC עדות של רופא בבית חולים בלונדון, שתיאר את הגאות במכת הסכינאות בעיר ואת ההתמודדות הקשה איתה בחדר המיון. הרופא השווה את חדר המיון לתאג"ד באפגניסטן. על המסד העובדתי הזה בנה טראמפ את התיאור האפוקליפטי של בתי חולים מגירי דם לרחובות, בניסיון לשרת את התזה שאין הבדל אם אתה חמוש בסכין או בתת־מקלע.

התגובה הבריטית, שביום אחד באמריקה נהרגים יותר אנשים מכל נפגעי הסכינאות באנגליה בשנה, לא נראתה לטראמפ רלוונטית. למרות טענתו בדבר מיקומה הנחות של שגרירות אמריקה בלונדון, אמור טראמפ לבקר ביולי בבריטניה. מידע מוקדם על כמות והיקף ההפגנות המתארגנות נגדו גורם לכאב ראש רציני למשטרה הבריטית ולשירות החשאי המופקד על אבטחת הנשיא.

המיאוס מהתנהלותו הנכלולית והשקרית של טראמפ הגיע עד כדי כך שג'ון מק'קיין, הסנאטור הרפובליקני הגוסס מגידול במוח, הודיע כי הוא מסרב שהנשיא ישתתף בהלווייתו. אותו טראמפ שהיה מנוע מלהשתתף בפרידה מברברה בוש ושלח את רעייתו שהסתחבקה בעיקר עם ברק אובמה. עליך לתעב מישהו באופן מאוד ממוקד כדי לציין שאינך רוצה שילך אחרי ארונך.

על השאלה כיצד הסכמנו לחיות, כדמוקרטיות חופשיות יחסית, תחת שלטונם של שני שקרניקים בעלי קשר רופף מאוד לאמת כטראמפ ובנימין נתניהו, יענו פסיכולוגים ואנשי מקצוע. לטעמי, אין סיבה להרחיק לכת: גברים בעמדות כוח לחרוץ גורלות, המתחילים את שגרת יומם בניסיון פתטי לכסות בשיער שאול וצבוע חלקות פדחת חשופות כדי ליצור את האשליה שהם נהנים מבלוריות טבעיות, הם מי שעושים שקר בנפשם; ניפוק שקרים בפרהסיה הרבה יותר קל מהבושה המוטמעת בהנחה שבלי שיער אין להם חיים.

גברים כאלה מחזיקים את ראשם בזווית מסוימת המתחשבת בכיוון הרוח ובעוצמתה. כנראה זווית שאינה מעודדת זרימה טובה של דם למוח. כאשר הבריזה פורעת את השזירה, כנראה שהדרך הטובה ביותר להסיח את דעת הצופים היא לשקר. כך לפחות נדמה לי.

בשבוע שעבר פשטו אנשי השירות החשאי על הקליניקה של רופאו האישי של טראמפ במנהטן והחרימו את כל התיקים הרפואיים של הנשיא. זה אפילו לא היה מדהים ושרה הקאבי–סנדרס, דוברת הבית הלבן, המשקרת על בסיס יומי לעיתונאים היותר תוקפניים באמריקה, הסבירה כי התיקים הם רכושו של הנשיא. באותה הזדמנות סיפר הרופא המושפל כי את המכתב בדבר בריאותו המדהימה של טראמפ והיותו "המועמד הבריא ביותר שעשוי להיכנס לבית הלבן", הוא קיבל מטראמפ ורק חתם עליו.

"אין כלום בתיק שלו", טען הרופא, "למי זה מפריע שהוא נוטל Propecia, שהיא תרופה נגד התקרחות?". הרופא שכח לציין שבשימוש אחר התרופה הנ"ל היא גם Finestride, שגברים הסובלים מערמונית מוגדלת לוקחים אותה, ובנוסף להקטנת הערמונית היא מחבלת קשות באונות שלהם.

***

מחלקת האימות העובדתי של ה"וושינגטון פוסט" המנהלת מעקב צמוד אחרי שקרי הנשיא, פרסמה לאחרונה את כל השקרים, חצאי האמיתות וההטעיות של טראמפ: הנשיא שיקר 3,000 פעמים ב–466 ימי נשיאות. כלומר, הוא אומר 6.5 דברי לא אמת בכל יום. זה נתון אסטרונומי שאמור היה להפיל אומה שלמה על ישבנה, אבל הישגו האמיתי של טראמפ הוא האופן שבו הפך את השקר לאמירה המשמעותית ביותר של נשיאותו מבלי שאמריקה תקום עליו ותגלגל אותו בזפת ונוצות ותגרש אותו מהעיר.

זה נתון מדהים, משום שמקובל עלינו מלכתחילה שטראמפ משקר לנו כל הזמן ובכל נושא ואנחנו לא מעוניינים או אין לנו יכולת לעצור אותו. ההשלכות לכך עלינו הן יותר מהנזק המיידי, הפוליטי, המוסרי והפסיכולוגי הנגרם לחברה החיה תחת מטח בלתי פוסק של שקרים מהזן המגונה ביותר.

זה גורם לילדים לחשוב ששקר הוא נורמה מקובלת. זה משאיר אותנו ללא ידיעת העובדות לאשורן. זה אוטם אותנו בפני הגבבה המוטחת בנו ואחראי להפרעת קשב חמורה שבה אנו מסננים מה שאנו שומעים או בעצם לא מפענחים כלל יותר את המילים הנופלות משפתי הנשיא.

זה נכון גם לגבי נתניהו המתלונן על התעלמות התקשורת מביקורו של שינזו אבה היפני, הנחשף כשקר. זה נכון לגבי התרת דמה של הקרן החדשה לישראל. זה נכון לגבי השקרים הצה"ליים בעניין ההרוגים הפלסטינים וכן הלאה. בראיון לפני שבועיים היטיב ג'ים קומי, ראש ה–FBI המודח, לתאר את מסכת השקרים הנשיאותית:

"סגנון השיחה של טראמפ הוא סדרה של קביעות בדבר מעשים גדולים שעשה. מה שגיליתי בשיחה איתו הוא שהשקרים הללו שוטפים אותך כמו גל. גם אם אינך מסכים עם מה שנאמר, הגלים שוטפים בתדירות גבוהה, בסגנון האומר: 'אני גדול, אני גדול, אני גדול'". התיאור הזה מוצלח להפליא, והוא מקפל בתוכו גם את התנהגותו הנכלולית של נתניהו. כאשר מנהיג נבחר משקר כל הזמן עד שנתיניו נחנקים בדמעות, הוא יכול למכור את תוכנית הגרעין הישנה של איראן כסכנה ברורה ומיידית.

כל הנשיאים שיקרו. החל מג'ורג' וושינגטון שהתפאר "איני יכול לשקר" ועד ריצ'רד ניקסון שטען "אינני נוכל" ומיסד פשעים נגד הדמוקרטיה והטעם הטוב. רונלד רייגן שיקר במצח נחושה כאשר טען שלא היה מודע להתרחשות המכונה "איראן–קונטרה", וביל קלינטון הביט במצלמה והבטיח ש"לא קיימתי יחסי מין עם האישה ההיא".

תמיד הייתה קריצה גדולה ומכוערת בנורמה הנשיאותית, אך טראמפ הפך אותה למגיפה. דונלד טראמפ הוא חיה אחרת בג'ונגל מלא חיות מכוערות. התדירות, הספונטניות והיעדר ההיגיון המשרתים את צרכיו מאחורי שקריו בולטים אצל טראמפ יותר מאשר אצל נשיאים קודמים המגינים על המוניטין שלהם אחרי שנתפסו באישון לילה בזרקור חסר הרחמים של העין הציבורית.

טראמפ משקר להנאתו משום שהוא יכול. הוא מתעורר בבוקר ופוצח בסדרת ציוצים שקריים המציתים שריפות שהבית הלבן כולו מנסה לכבות. בערב הוא סותר, ממש כבדרך אגב, את שהכריז בבוקר כמי שהתאושש מזעזוע מוח במהלך היום.

בבית לבן מאויש להתפקע בבורים ובעמי ארצות ואווילים משרישים, מנצח הנשיא על מקהלת שקרנים שאינה מקהלת צדיקוב. לעתים קרובות מזהה מי מבעלי התפקידים בממשל שתרבות השקר תצרוב בו תווית לשארית חייו ותהרוס כל סיכוי שלו לעבוד בשוק הפרטי, והוא נמלט על נפשו. מי שאומרים את האמת המרה על טראמפ שלא בפניו, נאלצים להכחיש אותה, שגם זה סוג של שקר.

שקרנים הם כמו שחקני פוקר. אם תתבונן בהם היטב תראה שיש להם tell, טיק או מניירה המסגירה את העובדה שהם מחזיקים קלפים מתים. אבל כאשר אתה משקר כמו טראמפ, כלומר כמו שהוא נושם, השקר לא ניכר בו. הוא מכחיש אמיתות שהדעת אינה סובלת את הכחשתן, בעיקר משום הגיונן והראיות המרשיעות אותו: הוא לא הטריד מינית עשרות נשים, לא היה לו רומן עם קארן מקדוגל ולילה אחד עם סטורמי דניאלס, והוא לא קנה את שתיקתן בכסף. הקהל בטקס השבעתו היה רב וגדול יותר מכל ההשבעות האחרות, הוא לא נשאר לישון לילה במוסקבה, הוא פיטר את קומי בגלל טיפולו בקלינטון. בגלל רוסיה, כי בא לו.

במהלך 48 שעות רצופות לפני שבועיים הסיגו טראמפ ושחקן הרכש המשפטי החדש שלו רודי ג'וליאני, את האינטרסים המובהקים של טראמפ עד סף הדחה. אחר כך הם ניסו לשקר כדי להבאיש את ריחה של האמת שנפלטה להם. אם היה נכתב תסריט כזה, אף אחד לא היה מאמין.

***

במשך דורות מנסים חוקרים לענות על השאלה הטורדת: מה קורה כאשר שקר חודר להכרתך? אחד המחקרים שממצאיו אומצו נערך לפני 20 שנה על ידי הפסיכולוג דניאל גילברט מהארווארד. גילברט טוען שאנחנו מעכלים את החיים בשתי פעימות; קודם, לרגע קל, אנחנו מאמצים את השקר. אם לא נאמץ אותו, לא נצליח להבין את חיינו ואת המתרחש בעולמנו.

אם מספרים לנו על זיופים משמעותיים בבחירות בווירג'יניה בבחירות לנשיאות, אנחנו מאמצים את הקביעה. רק אחר כך אנו נוקטים את הצעדים הנחוצים, הניתוח העובדתי וההגיוני כדי לעשות סדר בדברים. הצעד השני קשה יותר כאשר הוא נתון תחת הפגזה שקרית מתמידה כמו זו של טראמפ. בעת שאנחנו מפענחים לעצמנו את מה שקרה, ממשיך הנשיא וטוען כי שלושה מיליון קולות נשדדו, כי הבחירות היו מושחתות, כי אזרחים הצביעו פעמיים.

הוא שוכח שהוא ניצח וממשיך להתלונן שהרצפה עקומה כפי שהתלונן כל חייו. כאזרחים, טוען גילברט, הסובלים מקוצר זמן, אנרגיה ועדויות נחרצות, אנחנו עלולים לא לאמץ את ההכרה שהיינו מאמצים אילו היו לנו הפנאי והכלים לנתח את כל השקרים הנאמרים לנו.

היה נחמד, אולי הרע במיעוטו, אילו היה טראמפ משקר בנושאים החשובים באמת. באלה שבהם הוא נלחם על חייו ושרידותו הפוליטית. הם היו קלים יותר להבנה ברמה מסוימת, ולכן גם נוחים יותר להפריך.

אבל הוא משקר על הכל מכיוון שהוא טובע. הוא שיקר בנושא האריחים על הרצפה במאר–א–לאגו. הוא טען שאת האריחים באולם מסוים באחוזה עשה וולט דיסני. כאשר אחד מאורחיו התרעם על השקר, שאל טראמפ "מה זה משנה?". הוא התחפש לדובר שלו והתקשר למערכות עיתונים. הוא מרמה בגולף מכיוון שנותנים לו. הוא הדפיס שערי מגזינים עם צילום שלו וחילק לחברים.

טראמפ הוא אחד מתלמידיו הבכירים של רוי קון, אחד האנשים המרושעים ביותר שחי באמריקה. זה עורך הדין קון שהוציא להורג את אתל ויוליוס רוזנברג, ייצג את העבריינים הגדולים ביותר, שירת את המטרות הנלוזות ביותר, הסניף קוקאין בסטודיו 54, לעג להומואים ומת מאיידס והמצבה לזכרו היא "מלאכים מעל אמריקה". על ברכיו למד טראמפ את המציאות המעוותת שהיא חייו.

אחד המחקרים המאלפים ביותר מראה כי הקמפיין לנשיאות של טראמפ הציג יותר טענות שערורייתיות ושרירותיות נגד דרך החיים האמריקאית ולא מצע פוליטי. כאשר פוליטיקאי מצליח להתסיס את אוהדיו ולטעת בהם תחושה של תבוסה מוסרית, האמת אינה נחשבת יותר. אזרחים נוהים אחרי אמוציה, תומכים בהצהרות המגונות ביותר ומחשלים את זהותם לדבר מה מוצק ומושרש עמוק. זה קרה בעבר בממשל ג'ורג' בוש והצורך לשקר בדבר נשק להשמדה המונית בידי עיראק, כדי להצדיק את המלחמה בעיראק שהייתה נוחה יותר מאשר לתפוס את אוסמה בן לאדן.

בבסיס זהותו השקרית של נתניהו, מעבר לזוטות בדבר סיגרים, שמפניה, צוללות ושוחד, ניצבת האמת האבסולוטית שלו שאיראן מבקשת להשמיד את ישראל בנשק גרעיני. במקרה הטוב זו אמת יחסית ולא מלאה ומשהו שאולי גם האיראנים נהנים לשווק לעולם. מערך ההפחדה הזה נועד להכשיר את המשך שלטונו של נתניהו, ולא משנה כמה אנשי מודיעין ומוסד אומרים שזה לא קרוב, לא ריאלי, לא ישים ולא מייצג את יחסי הכוחות האמיתיים בין שתי המדינות.

בעת שהוא משקר, מצליח נתניהו להשכיח כי לפי פרסומים זרים לישראל יש כ–200 פצצות גרעין, שהיא הייתה הראשונה שהכניסה אותן למזרח התיכון ואפילו שקלה בעבר להשתמש באטום. השקר הזה קיומי, משום שיש בו פוטנציאל להביא את האפוקליפסה. אם לא עכשיו, אז מחר.