האם האזרחים הערבים של המדינה עומדים מאחורי הנציגים שלהם, אלו שבשבועיים האחרונים שברו שיאים חדשים של הזדהות עם האויב? האם הם מקבלים את הססמאות שנזעקות ברחובות בשמם? האם הגיע הזמן לפרש את שתיקתם כהסכמה עם המסיתים ומחרחרי המלחמה? כי אם כן, המסקנה חמורה, ואם לא - מדוע הם שותקים? למה הם נותנים להציג אותם כגיס חמישי?
כ־1.8 מיליון אזרחים ערבים חיים בישראל. בבחירות האחרונות הצביעו 85% מהם למה שמכונה "הרשימה המשותפת", רשימה אנטי־ציונית שחלק ממועמדיה היו ידועים כאנטי־ישראלים קיצוניים. למרות זאת הרשימה הכניסה 13 חברים לכנסת של מדינת היהודים, אבל הסבירו לנו שבעצם לא הייתה לבוחרים ברירה, בגלל אחוז החסימה והיעדר אלטרנטיבות. אלא שהתגובות על אירועי עזה ועלילות סוף השבוע בחיפה חידדו את התעלומה הגדולה: האם ערביי ישראל איתנו או נגדנו?
מה אומרים ועושים מנהיגי הציבור שלהם אנחנו יודעים היטב. רבים מהם מיצבו את עצמם כאויבי המדינה הציונית. רק בשבועיים האחרונים הם הביעו הזדהות עם מי שניסו לפרוץ בכוח את הגבול כדי להשתלט על יישובים; מי שהפעילו מטעני חבלה, ירו והשתמשו באזרחים כמסווה למהלך מלחמתי; אלו שהצהירו ש"שיבת" תושבי עזה לישראל של '48 היא מטרתם העליונה. כלומר - חיסול מדינת ישראל.
מדובר בחברי הכנסת שמתחרים זה בזה בשאלה מי קורא לנו רוצחים בקול רם יותר. מי מזדהה בצורה אפקטיבית יותר עם מבקשי נפשנו. במקביל, סביב ההפגנות בחיפה בסוף השבוע נערך מופע מתמשך של תמיכה באויב. מעבר להתפרעויות ולחסימת הכבישים, המפגינים הסבירו לנו ש"מעזה יצאה ההחלטה: אינתיפאדה וניצחון. עזה, תהיי חזקה". הם קראו לחיילי חמאס שנהרגו במהלך הקרבות נגדנו, "יא שהיד, נוח בשלום, אנחנו נמשיך את המאבק". ושלחו, "מחיפה ברכות לעזה, ישראל מדינת טרור".
מאחורי ההפגנה התייצבו ראש הרשימה המשותפת איימן עודה וראש ועדת המעקב מוחמד ברכה. הם גם ניסו לגרוף את כל ערביי ישראל לתמיכה חד ־ משמעית באויב העזתי. בסיוע התקשורת הישראלית הם הצליחו להסיט את תשומת הלב מהדבר החמור באמת, והפנו אצבע ציבורית מאשימה נגד המשטרה.
זו אולי השתמשה בכוח עודף כדי לפזר את ההתפרעויות של תומכי האויב. אבל נא לא להתבלבל, בחוק הישראלי ישנם סעיפים ברורים שמסווגים את ההתבטאויות והמעשים של אלו כעבירות מובהקות - ממעשי המרדה על פי חוק העונשין ועד תמיכה בארגון טרוריסטי על פי פקודת מניעת טרור.
האם רוב האזרחים הערביים מיישרים קו עם הנציגים המפוקפקים שלהם? האם הם מסכימים עם התכנים והמסרים של האויב? האם עודה, טיבי, זועבי, זחלקה וברכה אכן מובילים אותם להתנגשות חזיתית איתנו? התשובה מבלבלת. קשה שלא להבחין בפער הגדול שבין המעשים והרטוריקה של הנציגים שלהם לבין העמדות של מרבית האנשים שמדברים איתנו ביומיום.
הדיסוננס הזה נתמך גם במחקרים ובסקרים. כך, מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שלמעלה ממחצית מערביי ישראל גאים בהיותם ישראלים. פחות משליש מהם רוחש אמון לוועדת המעקב העוינת שמתיימרת לייצג אותם. רובם סבורים שהמנהיגים שלהם דואגים בעיקר לבעיות של הפלסטינים ביו"ש ופחות מדי לבעיות שלהם. כמעט שלושה רבעים מהם תומכים בהצטרפות לממשלה.
סקרים שפורסמו ב"הארץ" וב"ישראל היום" מצביעים דווקא על הרצון של מרבית ערביי ישראל להשתלב בחברה הישראלית ובמדינה הציונית. הם חושפים שהקידום האישי וההשתלבות במדינה חשובים להם הרבה יותר מאשר הנושאים שמנהיגי הציבור שלהם מקדמים - הפלסטינים והלאומנות הערבית.
אלו מגמות שממש לא מאפיינות תומכי אויב, למעשה ההפך. אז איך ייתכן שהרוב דומם ומאפשר לחבורת זועבי, טיבי וזחלקה להביא אותנו לסף פיצוץ פנימי? איך זה שעד היום לא הוקמה רשימה ערבית שתוביל את מגמות ההשתלבות של הערבים במקום את מלחמות עזה ורמאללה?
מי כמו ערביי ישראל יודעים שאין אף חברה ערבית, בכל העולם, שזוכה לשגשוג וחופש כמו החברה הערבית ישראלית. ובכלל, איך מתאפשרת הדואליות: מצביעים עבור אויבי המדינה אבל רוצים להשתלב בה. ואולי האשם נעוץ בנו. אנחנו שלא מבהירים שלא ניתן לפסוח על שתי הסעיפים. רוצים לדבר על שוויון, על אפליה מתקנת, אדרבא, תהיו אזרחים נאמנים. נא להחליט באיזה צד אתם ולהבהיר למי שמתיימר לדבר בשמכם עד כמה הוא טועה.
לכן הרוב היהודי, מוסדות המדינה ובתי המשפט, הם שחייבים להבהיר חד־משמעית: אין חופש ביטוי לאויב, אין הזדהות כפולה, אתם בפנים או בחוץ. חייבים לשים קץ למשחק הפסאודו־דמוקרטי כפול המשמעות. כי מי שקורא למחבלים "שהידים" ומכנה את מדינת ישראל "מדינת טרור", הוא לא מפגין אלא אויב. ולאויב לא שמורה הזכות לחופש ביטוי והטפה לערכיו. אויב לא יכול ליהנות משוויון, אפילו לא להישאר אזרח. כמובן שאין לאפשר לאויב להיבחר לכנסת.
בד בבד מדינת ישראל צריכה לקדם השתלבות מלאה של מי שמקבל אותנו כפי שאנחנו - מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. ומי שרוצה לחיות איתנו, אהלן וסהלן. ומי שלא, שיישא בתוצאות. הגיע הזמן להחליט.
גם אם העולם נגדנו
לא בטוח שתוכנית הסאטירה ההולנדית הנבזית ששודרה השבוע מהווה הוכחה לכך שהעולם כולו נגדנו. לא בטוח גם שאם הייתה לנו ההסברה הכי טובה בעולם אפשר היה למנוע השמצות אנטי־ישראליות ואנטישמיות שכאלו. אבל בטוח שאנחנו רחוקים מלעשות כל מה שאפשר כדי להתמודד עם מי ששופט אותנו לחובה בקלות בלתי נסבלת.
כי כל התנאים להצלחה מצויים בידינו. ראשית, לא כל העולם באמת נגדנו. חלק ממנו בהחלט כן. אבל, באמריקה, באסיה וגם באירופה יש רבים שלא חתמו על הפרוטוקולים של זקני ציון. הם רק נתונים לשטיפת מוח מתוחכמת ומתמדת, מול שתיקה שלנו.
בשבועיים האחרונים היה מטלטל לגלות שוב כיצד מתנפלים עלינו זאבי הטרף של הסילוף וההמצאה. מדהים היה לראות, למשל, איך רשת ABC האמריקאית מביאה מומחית לכאורה למזרח התיכון, אקדמאית אמריקאית ממוצא פלסטיני, שלא הצליחה להוציא משפט של אמת מפיה. למרות זאת היא הועלתה לשידור ואפילו קיבלה רוח גבית מהמנחה, כדי להעליל עלינו עלילות דם בענייני חמאס ועזה.
אין ספק שמי שהביא את "המומחית" ידע היטב לאן הוא מכוון. אבל מאבק מול תקשורת אמריקאית עוינת ממחיש עד כמה אנחנו לא עושים מספיק. כי לו הייתה תגובה לכך, ABC היו נאלצים לבלוע את הכובע, להתנצל וללמוד לקח. שלא לדבר על מה שהיה מתרחש לו היינו יוזמים ולא רק מגיבים בעצלות, באיחור ובמשורה.
אפשר לחשוב שאין מספיק אמצעים ואנשים באומת הסטארט־אפ שיכולים להשיב מלחמה הסברתית. שאין לנו מי שאפשר לגייס למערך של מעקב והסברה ברשתות החברתיות, בתקשורת האלקטרונית, בכתובה. מה כל כך בלתי מושג בהקמת יחידה אפקטיבית שתעסוק בזה? בגיוס מאות ישראלים מוכשרים למילואים, שישמחו להתייצב ולהגן על השם הטוב שלנו. הגיע הזמן להפסיק ליילל ולהתחיל לעשות.