באופן עקרוני, חופי הרחצה בישראל שייכים לכלל הציבור. במציאות, רק 15 קילומטרים של רצועת חוף, מתוך 197 קילומטרים, הם חופים מוכרזים המותרים לרחצה עבור הציבור הרחב. היחס בין שטחי החוף למספר בני האדם עומד על כ־1.5 סנטימטרים לאדם. נכון להיום, שליש מרצועת החוף של ישראל תפוס על ידי נמלים, מתקני התפלה, תחנות כוח, בסיסים צבאיים ובנייה פרטית. על מצבם של שני השלישים הנותרים, המוגדרים כחופים פתוחים, מתנהל מאבק עיקש בין קבלנים ויזמים פרטיים לבין ארגונים כמו "אדם טבע ודין", "החברה להגנת הטבע" ופעילים סביבתיים. במאבק הזה רשמו ארגוני איכות הסביבה הישגים לא מבוטלים: הם הצליחו למנוע את הקמתו של כפר נופש בחוף פלמחים, להסיר את הגדרות ומדרגות הבטון למרגלות "סי אנד סאן", ולרשום ניצחון בבית המשפט העליון בפרשת מגדלי חוף הכרמל, בפסק דין עקרוני שקבע כי בנייה על חוף הים אינה יכולה לשמש למגורים.
החוק הזה הוא הישג מרשים, אלמלא סוגיה אחת שהתעוררה לאחר קבלתו: מה יעלה בגורלן של כ־50 תוכניות בנייה שאושרו טרם קבלת החוק? בהתאם לתוכניות בנייה אלו - הכוללות בניית בתי מלון, בתי מגורים ותשתיות - כבר שווקו קרקעות ולא ניתן לבטלן מבלי לפצות את היזמים המחזיקים בהן.
בדרך זו, פרויקטים של פיתוח החופים התגלו לא אחת כמסווה להפרטה, והביאו בפועל לחסימת הגישה החופשית אליהם עבור כלל הציבור, שנאלץ לשלם בכניסה אליהם. נגד כוחות ההון־תכנון־שלטון החומדים את החופים, ניצבו כמה גופים ירוקים שהצליחו להניע תהליך חקיקה מייגע שהבשיל לקבלת החוק לשמירת הסביבה החופית", ממשיך בן ישראל. "החוק הזה קובע הגבלות בנייה ופיתוח חמורות לאורך החופים, ומבקש לשמור את הסביבה החופית להנאת הציבור. קשה להגזים בחשיבותו של החוק ובערך המוסף החברתי והסביבתי שגלום בו. צריך לבצר אותו בכל דרך, ולתקן אותו כך שיהיה תקף גם ביחס לתוכניות שאושרו טרם חקיקתו במידה שלא ייצאו לפועל, כי לא נותרו לנו חופים לבזבז".