בשבועות הקצרים שחלפו מאז זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון, שמתי לב לתופעה מוזרה. אבל יכול להיות שהיא מוזרה בעיקר בעיניים שלי, שמאוד רגישות ומחודדות לנושא. בכל אופן, העין הבלתי מזוינת הייתה יכולה כמעט להאמין שלהיות שמן זה הבון־טון החדש. חיבוק הדוב (וואו, לא התכוונתי לזה כמו שזה יצא) שברזילי זכתה לו, שהוא כמובן מוצדק ביותר, הוא בהחלט לא מובן מאליו. אנשים רבים, צבועים או בעלי פריווילגיה, טענו שזה לא לעניין שמציינים כל הזמן כמה זה מדהים שאישה שמנה זוכה לאהדה כזו, שאין צורך לציין את זה, שזה לא רלוונטי.



כאדם שנלחם בשמנופוביה על בסיס יומיומי, אני רוצה לומר למתחסדים האלו - יש צורך לציין את זה, זה רלוונטי ובעיקר- זה פוליטי. פוליטי לא פחות מזכייה באירוויזיון של מדינה שמצויה בימים אלו במהלך שלל אירועים מדיניים שנויים במחלוקות.



בכל אופן, התופעה המוזרה ששמתי לב אליה הייתה שלמרות שנשים מסוגה של ברזילי מאז ומתמיד זכו להתעלמות, ביזוי ושנאה מצד תעשיית האופנה - כמעט אין מעצב או מותג אופנה שלא חלם, התעקש וקיווה לקחת חלק בפסטינטע ולעצב משהו, אפילו תחבושת הגיינית, בשביל המלכה החדשה. כמות הפוסטים הממומנים של מותגי אופנה ומעצבים שהיא לבושה בפריטים שלהם שעלו לי בפיד באינסטגרם בשבועיים האחרונים היא בהחלט תופעה מעניינת.



בחיים לא ראיתי דבר כזה - מותגי אופנה שמתגאים ואפילו מאמינים שהם יכולים לייצר רווח ומיתוג יעיל באמצעות “פרזנטורית” שמנה? ולא מדובר רק במותגים שמיועדים לנשים שמנות; אלה מותגים "רגילים" של אנשים “אמיתיים”! זה מטורף. במשך שנים, רשתות האופנה נלחמו בשביל להדיר את האדם השמן ולוודא שלא יהיה לו כל זכר בשפה השיווקית שלהן. מותגי אופנה מתביישים כשאנשים שמנים לובשים פריטים שלהם. איך אני יודעת? כי הם לא מייצרים את המידות של אנשים שמנים או שמים אותם במודעות שלהם. ופתאום העולם התהפך? אז זהו, שלא בדיוק.



עולם האופנה טוב בלחבק שמנים בתור איזוטריה. הוא עושה את זה כבר שנים. סטלה עמר אומנם הופיעה בתצוגות של בית האופנה גוטייה בשנות ה־90 ובת’ דיטו סגרה תצוגה של מארק ג’ייקובס לקיץ 2016, אבל אף אחד מבתי האופנה האלו לא באמת מייצר פריטים לנשים שמנות. הם השתמשו בעמר ובדיטו כמעין נערות פוסטר מגניבות שמסמנות את האדג’יות המסוימת שהם רוצים להתעטף בה. אף אחת מהנשים השמנות שהיו מגיעות לחנויות המותג לא היו זוכות לקבלת פנים חמה, אני מבטיחה לכם. לפני כשבוע, העלתה אופרה ווינפרי סרטון לעמוד האינסטגרם שלה, שבו היא סיפרה שסטלה מקרטני באה והצילה אותה יום לפני החתונה המלכותית של הנסיך הארי ומייגן מרקל, כי השמלה שהכינו לה במקור יצאה לבנה. אני משערת שאין שמנה שהיא לא אופרה ווינפרי שהייתה זוכה לשירות כזה מסטלה מקרטני. אני זוכרת שהשחקנית קמרין מנהיים זכתה בשנת 1999 בפרס אמי על תפקידה בסדרה “הפרקליטים”, והיא סיפרה בספר שכתבה על כך שזה המם אותה לראות כמה מעצבי־על פתאום רוצים להלביש אותך כשאת מועמדת לפרס אמי. כשהיא זכתה בפרס, היא זעקה על הבמה את המשפט האלמותי “זה מוקדש לכל הבנות השמנות”, ובספרה הוסיפה שהיא ידעה שהיא חייבת לעשות את זה, בשביל כל הנשים האלו בחוץ שאף מעצב לא ירצה לתפור שום דבר בשבילן, כי הן לא מועמדות לשום פרס.



זכתה לשירות ספיישל. ווינפרי בחתונה של מייגן והארי. צילום: רויטרס
זכתה לשירות ספיישל. ווינפרי בחתונה של מייגן והארי. צילום: רויטרס



***



וזה בדיוק העניין בזכייה ובקבלה של ברזילי. לצערנו, היא לא באמת מייצגת שינוי או סטייה מהסטטוס־קוו השמנופובי. היא מייצגת את הדרך היחידה שבה אדם שמן יכול להפוך לראוי בידי הציבור: דבר ראשון, הוא חייב להיות יוצא דופן, אחר (צבעוני מאוד, גדול מהחיים, עשיר מאוד) - וכך נוכל לחגוג אותו תוך שאנחנו מרגישים עדיין נפרדים ממנו ולא מאוימים מדי מהנוכחות שלו. הוא חייב להיתפס בעינינו כמישהו מעין חייזר, אם תרצו. דבר שני, וזה האספקט החשוב ביותר - חייבת להיות לו תועלת עבורנו. נטע הביאה לנו זכייה שחיכינו לה שנים. היא ניצחה בשבילנו. אז “מותר” לה להיות שמנה. לכל נערת אינסטגרם גנרית בביקיני שכל הישגיה בחיים הם לשתות קאווה מכוס בצורת ברבור יש היום זכות להיות אייקונית, אבל אדם שמן "רגיל" שאינו מביא לנו שום תועלת - אין לו מבחינתנו, ובעיקר מבחינת יצרני האופנה, שום זכות קיום.



אני חייבת להודות: גם אני בסך הכל אנושית, ובעיקר אופטימית, ויום אחרי הזכייה גם אני עדיין נישאתי על עננת האשליה שמדובר בשחר של יום חדש לאדם השמן. אדרנלין של זכייה, אתם יודעים. אבל לא, כפי שציינתי, ההעלאה על נס של ברזילי בשבועות האחרונים בידי העם ובעיקר בידי שלל מעצבי האופנה המקומיים רק מדגישה את העובדה שהקבלה של האדם השמן היא אנומליה. בניגוד לאנשים רזים, אדם שמן יכול להתקבל בחברה הזו רק אם הוא ווינר ברמה קיצונית. אם הוא סתם אדם רגיל- עדיין לא מגיע לו שיחגגו אותו. לא מגיעים לו בגדים יפים ולא מגיע לו כבוד.