אוכלת, שותה: מסעדת מונאר

אסנת גואטה מדלגת בין הסירים, משקה שפים ביין ואוכלת להם את הראש עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: ענר הרקוב ותמיר מיכאלי ממסעדת 'מונאר' בתל-אביב…

אני מודה שכשהגעתי למסעדת 'מונאר' ההודית עם הסוביניון בלאן הניו זילנדי של 'מאד האוס' הרגשתי קצת לא קשורה. בשונה מהפעמים הקודמות, לא הכרתי בכלל את האוכל של מונאר, והניראות, איך נאמר זאת בעדינות פולנית, קצת שכונתית, אפעס. מגוון צבעים זרחניים ופיל ורוד עם תמונה של גנדי כשכל זה, בשילוב הצעקות, הפיח והצפירות של נחלת בנימין שלחו אותי יותר לטיול הראשון שלי בהודו ופחות לדרינק קריר של יין לבן אלגנטי. כמה טעיתי.

מצאתי את שני הבעלים של מונאר, ענר הרקוב ותמיר מיכאלי, צבעוניים וחייכנים במטבח הקטנטן, כשהם קוצצים, מבשלים, מגישים ובעיקר משועשעים ממני בעודי עומדת באמצע המסעדה עם בקבוק יין מטפטף. שמפניירה לא תמצאו פה, ובצדק. מזגנו לעצמנו שלוש כוסות ושילחנו את הבקבוק למקרר הקטן שהתחבאו בו מגוון ירקות טריים ומוזרים וגם בקבוק אחד של רום. הודו כבר אמרתי?

להתאהב בהם ובאוכל

ענר ותמיר, האחד כחול עיניים ובהיר שיער עם מבט חולמני ורעיונות יצירתיים למנות כל-כך טעימות שיגרמו לכם לעצום עיניים ולהיסחף, ואילו השני מתולתל שיער וחסון כתפיים עם חיוך שבא לך לטבוע בו ו-5 ילדים כדי שתרדי מהנושא. תמיר מגשים את חלומותיו של ענר, הוא זה שנוסע כשהשמש עוד ישנה לשדות לקטוף תבלינים ומיני ירקות אצל החקלאים ועלי בננה מיוחדים שיהפכו להיות צלחות. שניהם פשוט הגבר המושלם.

אז נכון שיין קצת פחות מתאים לאוכל הודי, אבל דווקא הסוביניון בלאן של מאד האוס, הוא בחירה לא רעה בכלל, ארומות של אשכולית לבנה, מתיקות טרופית נעימה ומינרליות עדינה שמצליחה להתמודד עם הפיקנטיות והחריפות של חלק מהמנות, וזה בזכות היד המופלאה של ענר שמצליח לנקות את האוכל ההודי המוגזם, עמוס התבלינים והסטראוטיפים. ענר מצליח לייצר במסעדת מונאר מטבח הודי מופלא, רענן שתמיד מתעדכן בהתאם לעונה ובהתאם למה שהחקלאי מגדל, והכל נעשה במקום הקטנטן הזה.

אחי, בהודו כבר היית

עוד זה הולך והמסאלה דוסה מגיעה, וגם היא כמו הבטטה - מנה פשוטה שמקבלת את טוויסט הזהב של ענר, כולה אוורירית ומנחמת ממולאת בתערובת של תפוחי-אדמה פיקנטיים, אבל לא יותר מדי כדי שתוכלו ליהנות מכל הטעמים יחד. על אותה קליפת בננה שמהווה צלחת, מורח תמיר בנדיבות קארי חרפרף, ושלושה סוגי צ'אטני פיקנטיים כשהאחרון שביניהם - הקוקוס, מוציא ממני קולות עונג. איפה הודו שלי ואיפה זה? שניהם פשוט הרכיבו מטבח הודי מושלם ואחר בדאהבה הודית קטנה באמצע נחלת בנימין והעולם שותק?!

שני קצוות בתוך השלם

מונאר היא שני קצוות, מצד אחד מקום שכונתי הודי, בייסיק, שום דבר לא מהודק בניראות, חצי צבוע, תמונות לא מאופסות. מצד שני, האוכל מדויק ברמה שלא מביישת מסעדת שף ברמה הגבוהה ביותר - מרמת ההגשה ועד רבת הביצוע. כל ביס כאילו מדומיין כבר בראש של ענר ולכן הוא עובד בדיוק כמו שצריך.

אחרי 15 שנה וחצי בקבוק סוביניון בלאן אני מוכנה להודות שאולי יש בי געגועים להודו. לרעש, לדברים הקטנים שהיא משרישה בך בלי שתשימי לב, למיליוני מבטים הזימה שננעצים בך גם אם רק הרגע ירדת מנסיעה מתישה של שלושה ימים ברכבת, לריחות ולטעמים החזקים, ובעיקר - לצבעוניות הזו שקיימת בכל דבר, מהאוכל ועד האנשים. כמו ענר ותמיר.