הסרט על ערביי ישראל שגורם לצופה לומר: "אמרתי לכם, אין עם מי לדבר"

"מסע אל הוואדי"

עבור נהג יהודי ישראלי ממוצע, ואדי עארה הוא לא יותר מציר תנועה. משפחות עשויות ללא חת יעזו להיכנס למסעדה לא רחוקה מהכביש או לקנות קצת פירות וירקות בזול, נגיד בברטעה. אבל מלבד משפחות עשויות ללא חת שיש בצמצום, למרבית הנהגים העוברים בכביש שמות כמו ברטעה, מוסמוס, כפר קרע, מסגדים וכיו"ב הם חלק מאותו כתם בלתי מזוהה, ולמען האמת די מאיים, שנמרח על הגבעות חובשות הכאפייה שמסביב.

אין אנשים כאן מנקודת מבטו של הנהג היהודי הממוצע. יש נרטיב שהוא מספר לעצמו. הוא לא מכיר אותם. הוא לא מרגיש צורך לדעת עליהם דבר. "מסע אל הוואדי" הוא מסעם של ישי שריד ואפרת שפירא–רוזנברג אל תוככי ואדי עארה, לפגוש את אנשי הכפרים, לשמוע ולגלות מי הם בעיני עצמם - ישראלים, פלסטינים, ערבים ישראלים, ערביי ישראל, או שכולם ראאד סלאח שרק מחכים להזדמנות לחסום לנו את הכביש.

זהו סרט בלי "שטחים" ובלי "כיבוש". המילים עולות מדי פעם, הרי בלתי אפשרי לנהל שיחה במדינת ישראל בלי להזכיר פעמיים לפחות את המילה "כיבוש". אבל שריד ושפירא–רוזנברג לא באו להתקוטט עם המקומיים. הם גם לא הגיעו לוואדי עארה - למי שמודאג - להזיל דמעות על גורלם המר של המקומיים. הם באו להכיר, להתבונן ולהקשיב. להיות אמפתיים במידה ולא להסס לשאול שאלות לא נוחות. ומלבד רבע השעה הראשונה, שבה בדרך כלל הם מקשיבים לעצמם ומתפרצים לדברי המרואיין, בעיקר שפירא–רוזנברג, הם שואלים וחושבים ומסכמים ושוב שואלים ומחייבים את הצופה - אוי ואבוי - למחשבה, וזה נהדר.

זה טוב לערבים וטוב ליהודים. כי אם יש משהו משותף כאן לערבים וליהודים זה הפנטזיה. הערבים חולמים שכל היהודים יעופו מכאן ותהיה להם פלסטין מהנהר ועד הים, והיהודים חולמים שכל הפלסטינים, וערביי ישראל, יעופו מכאן ותהיה ישראל מהנהר ועד הים.

אלה וגם אלה צריכים להוציא את החלומות מהראש, אומר ראש המועצה המקומית החכם של ברטעה. היהודים לא הולכים לשומקום, והפלסטינים לא ייעלמו. עכשיו השאלה היא איך מנקודת המוצא המציאותית הזו הופכים את החיים המשותפים לטובים יותר.

פטימה זעב, לעומתו, רואה ביהודים פולשים. חייה טובים, היא משכילה, עובדת כקואוצ'רית, אבל מתעבת את תעודת הזהות הכחולה שבארנקה. "כפו עלי את התעודה הזו", היא אומרת. "אין מקום כאן למדינה יהודית". כשדוחקים אותה לפינה, היא מסכימה בקושי למדינה כמו אמריקה, שקולטת אנשים מכל הדתות, אבל להכריז על ישראל כעל מדינת העם היהודי היא אינה מוכנה בשום אופן.

ימני יאמר כאן למסך "אמרתי לכם. אין עם מי לדבר". שריד יוצא מהשיחה הזו מדוכדך. כשמאלני, הוא אומר שאינו מרגיש סיכוי לדו–קיום רגוע כשדעות כאלו מתקיימות. אז מה יהיה? מה שיהיה זה שכולם ימשיכו לחלום, עד שיירדו מהעצים, כמו שאומר האיש החכם מברטעה. נחכה עוד 300, 400 שנה, ניתן לזמן לעשות את שלו, להקהות את הפחדים, את העוקצים, ואז אולי סוף–סוף נוכל לחיות ביחד.

"מסע אל הוואדי", 13.6, כאן 11

***

"ג'ון מקיין - למי צלצלו הפעמונים"

מה יש לנו: סנאטור ג'ון מקיין אוהב את מדינת ישראל ומסמל לא מעט דברים שאין במדינת ישראל. בעיקר הוא חי לפי קודים של מסורת וכבוד - כמובן לא כבוד מהסוג שגורם לאנשים ללכת מכות בבריכה של מלון.

ג'ון מקיין הוא סוג של פוליטיקאי שלא קיים בישראל. הוא מוכר לנו כמועמד רפובליקני לנשיאות שהפסיד לברק אובמה הדמוקרטי, וכסנאטור חם ואוהד לעניין הישראלי. בצעירותו שימש כטייס קרב בצי האמריקאי, הופל מעל האנוי והיה כלוא כשבוי מלחמה חמש וחצי שנים. אחר כך חזר לצי, עבר לפוליטיקה והפך להיות מחוקק חשוב.

אביו של מקיין הגיע לדרגת אדמירל בצי, וכך גם סבו, ובעצם שורשיה של המשפחה בצי האמריקאי החלו לצמוח כבר במלחמת האזרחים של ארצות הברית. כשהגיע זמנו של מקיין הצעיר לבחור בבית ספר תיכון, לא היה ספק שילך לאקדמיה הצבאית של הצי.

מקיין מעיד על עצמו כי הוא חי על פי קודים מוסריים ברורים: כשהיה יכול להשתחרר מהשבי בהאנוי, לא מעט בזכות זאת שהווייטנאמים נחשפו לעובדת היות אביו בעל דרגה בצי, סירב לשוב לאמריקה לפני חבריו ונותר שלוש שנים נוספות בכלא הווייטנאמי. זהו הקוד המקייני המפורסם - מסורת וכבוד. מי שמתכוון לצפות בסרט צריך לקחת את העניין בחשבון: הקודים שלפיהם הוא חי הם בהחלט משהו להתגאות בו, אבל מוזכרים בכמויות מסחריות עד שהעסק מתחיל להפוך כמעט למטרד דביק.

משום שלא נבחר למשרה הרמה בארצות הברית, לא הייתה למקיין, למרות אהדתו הגדולה לנו, השפעה בולטת על חיי מדינת ישראל. אבל אם לבחון בעיניים ישראליות את מהלך חייו של האיש, כפי שהוא מתואר בסרט, מתקבלת תמונה מעניינת ולפחות מעוררת מחשבה בקודקודו של צופה מקומי.

מקיין חוזר ומזכיר את הקודים: מסורת וכבוד. מסורת - כל מסורת - היא אינה לפיד בראש המחנה שמחייב או ראוי לצעוד בעקבותיו. מי שאביו וסבו גנבים לא חייב להיעשות גנב בעצמו. מדינת ישראל, מתחבטת ומתלבטת, לא החליטה עדיין מה היא מחפשת ורוצה לעצמה. עוד לא היה לנו די זמן לכך. כור ההיתוך בקושי נכנס לפעולה. במונחים של מדינות אנחנו עדיין צוציקים. אם לשפוט על פי מדד מקיין, בהחלט ניתן לומר כי 350 שנים של פיקוד על ציים אטלנטיים יצרו מסורת שנכבד וראוי להשתייך אליה. 70 השנים שחלפו על מדינת ישראל הן קצרות מכדי שנדע מה אנו רוצים לעצמנו. בואו ניפגש עוד 300 שנה ונראה.

גם קוד הכבוד שגרם למקיין לא לנצל את האפשרות שנפתחה בפניו להשתחרר מהשבי לפני חבריו זר לתרבות המקומית שלנו. בוודאי יימצאו כאן כאלה שניחנו בנפש אצילה דומה, אבל חוקי ג'נטלמניות בוודאי לא תופסים מקום נרחב מדי ברחוב הישראלי. ישראל צינית מדי מכדי לכבד משהו שאי אפשר לעשות על האש. אצלנו כבוד הוא סיבה ללכת מכות ולדפוק כיסאות כתר פלסטיק בראש של היריב.

ועל כן גם כשמתיישבים בראש פתוח לצפות בסרט הארוך מדי (שעה וחצי) על הטייס הסנאטור ג'ון מקיין ופועלו, כשהוא מצוי עתה בסוף ימיו בשל גידול סרטני שהתגלה במוחו, קשה שלא להתייחס במעט ציניות לחזרה הבלתי פוסקת של האיש הטוב ושאר המרואיינים לשני הקודים שהנחו את חייו. חייתי את חיי באופן הולם, הוא אומר, מה שלגמרי נכון. בעיניים ישראליות זה סיפור דביק מדבש על איש עשוי מדבש. קחו זאת לתשומת לבכם כשאתם מתיישבים לצפות בסרט על ג'ון מקיין.

"ג'ון מקיין - למי צלצלו הפעמונים", יס VOD, סלקום טיוי