י"ז תשרי, תשע"ט | 26.09.2018 | 12:07

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
מלחמת העצמאות, הפחד מקפיטליזם והמפגש עם נאצר: פרידה מנתן שחם
יעקב בר-און
06/19/2018
סופר דור הפלמ"ח, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו בגיל 93: "סופרים, כשהם נתקעים בכתיבה, הם אומרים: ‘טוב, נעשה קפה בינתיים’, לעומתם, כשאני נתקע בכתיבה, מבטי נותר נעוץ במחשב עד שהוא נכנע לי"
 
"היותי בפלמ”ח היה המזל של חיי. כנער בתנועת המחנות העולים ייעדו אותי לדברים אחרים, ואפילו ברל כצנלסון ניסה לשכנע אותי להתמסר להדרכה. אבל מצאתי את מקומי בפלמ”ח כי רציתי להיות חייל וחקלאי. נקלעתי לחבורה שאני לא בטוח שמקומי הטבעי היה בה. הם העריכו זה את זה כאנשים אמיצים. אני בטוח שלא הייתי אמיץ, אבל לא הייתה לי שם ברירה אחרת. פחדתי לפחוד”.

מי שאמר לי דברים אלה בראיון ב־2004, הסופר חתן פרס ישראל לספרות ומאחרוני דור הפלמ”ח, נתן שחם, הלך אתמול לעולמו בגיל 93, כמעט 70 שנה לאחר שבתיאטרון הקאמרי הוצג מחזהו המכונן “הם יגיעו מחר”. הוא כתב עשרות ספרי פרוזה, מהמרתקים בספרות העברית, אבל התוודה: “התחלתי בכתיבת שירה והפסקתי כשהיא נראתה לי כשעשוע אציל. כתבתי בחרוזים מודרניים ובלי חרוזים בכלל. אבל ב־48’, כשלא ידעתי אם אחיה בחודש הבא, הגעתי למסקנה שהפרוזה תספר יותר את אשר הרגשנו אז וכתבתי מנקודת היחיד על הרבים, לא רק על ה’אנחנו’, כפי שנאמר עלינו”.

שיחתנו קלחה בחדר העבודה הנזירי שלו, שאליו היה משכים מדי בוקר לכתוב. “כאן, בבית אלפא, במה שנחשב כקצה ההתיישבות בעמק, הייתה עמדה, וכעת זהו חדר ביטחון”, סיפר. הריהוט בו היה פשוט. כונניות עמוסות ספרים ישנים. רק המחשב סימל בחדר העבודה שלו את שנות האלפיים. כששאלתיו אם טוב לו בחדר העבודה הזה, השיב: “זה מצוין. שקט לי. כשחיזבאללה כיוונו את הטילים שלהם גם לעבר העמק שלנו, השארתי את הדלת פתוחה, לשימוש הדיירים בבית הסמוך. אבל לא היה צורך. רק פעם אחת התקרב לעברנו גראד שהחטיא את בית שאן”.



בחדר העבודה הזה בלטה הוויולה שלו, שממנה לא נפרד. לעומתה, לא היה קומקום חשמלי בחדר שבו נהג שחם, בנו של הסופר אליעזר שטיינמן, להתבודד כדי לכתוב. זה לא היה מקרי. “סופרים, כשהם נתקעים בכתיבה, הם אומרים: ‘טוב, נעשה קפה בינתיים’ וכביכול מרוויחים שעה־שעתיים", אמר. "לעומתם, כשאני נתקע בכתיבה, מבטי נותר נעוץ במחשב עד שהוא נכנע לי. לדעתי, לא חשוב איך אדם מגיע לכתיבה. הרי יש ציירים המותחים בד על מסגרת ומציירים. ואילו אני, כמו לוקח גוש שיש גדול ומתחיל לסתת בו עד שאני מגיע לדמות שרציתי לעצב. כאן אהוב עלי במיוחד המחשב. הרי אפשר למחוק בו בלי להשאיר עקבות. בעיניי, הכפתור הידידותי ביותר לסופר הוא ה’דליט’. פעם הייתי כותב רעיונות על גבי פתקים. אבל אחרי שפרקתי את הכתף, כתב היד שלי נעשה כל כך בלתי קריא שאפילו אני לא מבין מה שאני כותב. כעת, בלי הפתקים, ההשראה ישנה כל היום והיא יכולה לבוא בכל מיני צורות”.

זמן קצר לפני שהוצג המחזה שלו, “הם יגיעו מחר”, שהיה מעוגן במלחמת העצמאות, פרסם שחם בן ה־23 את ספר הביכורים שלו, “דגן ועופרת”, שלדבריו היה הספר הראשון עם הכרזת המדינה. בעודו כותב, נטל חלק בקרבות, ולאחר מכן היה בין הפלמ”חניקים שהניפו ב־49’ את דגל הדיו באום רשרש.

“יצאתי מקרבות תש”ח הלום קרבות. הרבה שנים הרגשתי אשם על שנותרתי מאז בחיי ותהיתי לא אחת מה פתאום אני חי בעוד שנפלו ממיטב לוחמינו?’”, התוודה.

לדבריו, ככל שאז מילא תפקידים במערכי המודיעין וההסברה, כן נטל חלק פעיל בקרבות כחבלן, מסאסא ומכיבוש צפת ועד כיבוש רמלה־לוד וקרבות הנגב. שחם היה אז צמוד לפיקוד העליון ומילא תפקידים מקבילים לקצונה, אבל מתוך עיקרון דבק בדרגת טוראי, “כדי שיישאר לפחות פרטיזן אחד מהפלמ”ח”.

פעמיים בלבד ענד דרגת ייצוג של סרן. אחת מהן הייתה במעמד הכניעה של המצרים בגת, כשניצב מול הקצין הנמוך ביותר במשלחת הנכנעים. זה היה גמאל עבד אל־נאצר, לימים שליט מצרים. “הוא פטפט בלי סוף ולא בדיוק נתן לי להקשיב למה שהלך שם”, נזכר שחם. “ובגלל ההרגשה של ‘עשיתי היסטוריה’, רציתי לשמוע כל מילה”.

נתן שחם. צלם : יגאל לוי

אמירות חדות כתער

שחם הסופר היה מוזיקאי בנשמתו וניגן בהרכבים קאמריים - “גיליתי מזמן שלנגן בתזמורת זה לא בשבילי” - עד הגיעו לגיל מתקדם. לדבריו, עיסוקו במוזיקה תרם למשמעת הכתיבה שלו. הרומן שלו, “רביעיית רוזנדורף”, נחשב אחת מפסגות הספרות העברית. בבית אלפא שילם שכר דירה על חדר העבודה, גם שילם חשמל ומים, ופעל בו לצד תפקידים ציבוריים שמילא, כמו המשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור, “לאחר שסירבתי להצעה לנהל את הטלוויזיה”. כששאלתיו מדוע, השיב “כדי לא להיות יותר מדי זמן מחוץ לקיבוץ”.

שחם היה איש עדין, שאמירותיו היו חדות כתער. “אינני נמנה עם האנשים החושבים שגזלו מהם את המדינה שלהם”, אמר. “המדינה לא רק שלי, ואני מודאג מתחילת דרכה כשראיתי בה חברה קפיטליסטית בתוך מדינה של עולים. במדינה כזאת מוכרחים להקדיש משאבים כדי לאפשר לאנשים להתקיים כאן. חברה קפיטליסטית היא חברה שבה כישלונו של האחד הוא הצלחתו של השני. חברה כזאת לא מתאימה לנו”.
print gohome
print
--%>