ב–2 ביולי 1978 עלתה לאוויר בפעם הראשונה התוכנית "זהו זה" בחסותה העוטפת של הטלוויזיה החינוכית, שכונתה אז הטלוויזיה הלימודית, ומיד שינתה סדרי עולם במדינה קטנה עם ערוץ שידור אחד. 500 תוכניות, 21 עונות, עשרות כותבים מתחלפים, יותר מ–15 במאים וצוות יוצא מן הכלל של שחקנים. "זהו זה", שהחלה כמגזין נוער והפכה לתוכנית קאלט למבוגרים, שברה כמעט את כל שיאי הטלוויזיה. שידור חי מחוץ לפריים־טיים, מרכזיות טלפון שקורסות, חולצה ותקליט ובסיסים צבאיים שמפסיקים את אימוניהם (לא מאמינים? תבדקו בארכיונים) בכל יום חמישי בין 16:00 ל–17:00.



עד כמה שזה מפתיע, הפורמט של "זהו זה" לא הועתק מתוכניות זרות אלא הומצא ברמת אביב. "זו הייתה פריצת דרך רצינית בהרבה מובנים, בעיקר בטלוויזיה החינוכית, אבל זה גם חרג מכל דבר אחר שהטלוויזיה עשתה ב–1978", אומר יוסי רונן שנמנה עם יוצרי התוכנית והיה הבמאי הראשון שלה יחד עם רישה טירמן ז"ל, המפיקה האגדית. "טירמן אמרה לי שהיא רוצה לעשות מגזין נוער בשידור חי. מי ידע אז מה זה שידור חי? בוודאי שלא בפורמט כזה".



"אומנם היה לי כבר מוניטין בתחום, אבל הטלפון מטירמן הגיע אלי בהפתעה", מספר אפרים סידון, שנמנה עם הכותבים הראשונים של התוכנית. "פתאום פנתה אלי אישה במבטא פולני כבד, שנשמע לי כמו חיקוי של טוביה צפיר. היא צלצלה פעמיים וטרקתי לה את הטלפון. בלית ברירה היא הגיעה אלינו מרמת אביב לירושלים. חשבתי בהתחלה שזו תהיה חלטורה נחמדה, לא התכוננו לטירוף".



כדי להתחיל בליהוק לתוכנית נערכו אודישנים בתל אביב. טירמן התעקשה על כוכבים מוכרים, ורונן, שהיה בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב שכנע אותה שבתוך שבוע גם מנחים אלמוניים יהפכו לכוכבים. "במסגרת החוג העלינו הצגה בשם 'צ'ה גווארה', שבה השתתפו בין היתר מוני מושונוב, דליק ווליניץ ושלמה בראבא, שכבר עבדו בתיאטרון חיפה. סיפרתי להם שאנחנו עושים אודישנים לתוכנית שמתוכננת לעלות בקיץ, והם הגיעו לאודישנים בלי ציפיות גדולות".





"מוני, בראבא ואני היינו תלמידים של נולה צ'לטון שדגלה באימפרוביזציות, אני מניח שזה מה שעזר לנו לעבור את האודישנים בהצלחה", מספר ווליניץ, שהנחה את התוכנית בשתי עונותיה הראשונות עד שעזב ל"שמיניות באוויר". "מה שהיה מפתיע הוא שההצלחה הגיעה תוך שבוע. היינו מקבלים מבול של מכתבים ותגובות, והמרכזייה קרסה מטלפונים של צופים שביקשו לענות על חידה ולזכות בחולצה ותקליט. זה היה מטורף".



מאחר שהתוכנית שודרה במסגרת הטלוויזיה הלימודית, בתחילת דרכה הייתה בנויה מאוסף של פינות בנושאים חינוכיים וביניהן שולבו קטעי קישור משעשעים. אלא שמשבוע לשבוע ההנחיה הפכה להיות המרכז, ואנשים היו מחכים שהפינות תעבורנה והמנחים ישובו, עד שבתחילת שנות ה־80 היא הפכה לתוכנית נושא, עם קו עלילתי מנחה אחד.



"הפינות היו חלק בלתי נפרד מהתוכנית", מספר יצחק שאולי, שהיה חלק מצוות ההקמה של התוכנית, ובהמשך היה במאי ועורך. "רישה רצתה שהתוכנית תהיה אינטראקטיבית, לכן היו הרבה חידות ושיתוף של הקהל בבית. פעם הכנתי חידה לאחת הפינות שבה אבא של מוצרט כותב לבנו מכתב וברקע נראית שקופית שבסופה מכבים נר".





רגע, זה הנר המפורסם מהפתיח.
"זאת התרומה שלי לאנושות, השוט הזה של כיבוי הנר. אחר כך התחלתי לעשות פינות עם ספי ריבלין, כמו 'סיפורים ללא סוף', שבה הקהל היה צריך להמציא סוף לסיפור ואת פינת הלשון עם ספי ותיקי דיין, שאני מאוד גאה בה. היה כיף לעבוד על דברים דידקטיים, כי אז אפשר להשתולל ולעשות נונסנס מוחלט. אם מישהו היה אומר: 'מה זה השטויות האלה?', אתה מיד עונה: 'אבל לומדים מזה'".



צלצלו ל־414155
ולא רק הצופים בבית למדו, גם צוות התוכנית למד איך עושים שידור חי תוך כדי תנועה. "כיום זה נשמע כמו פרהיסטוריה, אבל כל דבר קטן היה מורכב", מספר רונן, "עד 'זהו זה', הטכניקה שבה מגיעה שיחת טלפון לשידור לא הייתה קיימת בטלוויזיה הלימודית. היה צריך ללמוד כל דבר מאפס. כששאלתי את הטכנאים מה קורה אם יש הפסקת חשמל במהלך השידור החי, הם הביטו זה על זה בתדהמה ולא ידעו מה לענות. גנרטור שיגבה את השידור? הצחקת אותי. אבל זה היה מקסים".



הייתה זו יוהנה פרנר, מנהלת התוכניות המיתולוגית של הטלוויזיה החינוכית שאמרה שזו הפעם הראשונה שבה צילמו מנחים מתחת לגובה החגורה.
"בדיוק. הם הסתובבו באולפן בסנדלים ומכנסיים קצרים, השאירו את הר' הגרונית בבית ודיברו בגובה העיניים. אגב, לא בטוח שכולם מבינים מה זה אומר בימוי באולפן בשידור חי, כשלכל אחד מהמנחים מחובר חוט שמחובר לקיר, ואתה צריך לתכנן את מסלול ההליכה שלהם כדי שלא יצטלבו זה עם זה".



הייתה סיבה מיוחדת לכך שהיו רק מנחים גברים?
"למיטב זיכרוני לא הגיעו נשים להיבחן. זה לא היה חלילה במכוון".



"התגבשה חבורה נחמדה עם יוסי רונן, יצחק שאולי ויפה אורנשטיין, שהייתה אחת המפיקות הראשונות", מספר סידון. "בהתחלה ב. מיכאל ואני עשינו הכל בטלפון, כי גרנו בירושלים".



מתי הבנתם שמדובר בסיפור הצלחה?
"כשכל המדינה הייתה מנותקת בין 16:00 ל־17:00. כשאנשים היו מתקשרים בזמן השידור החוזר על אף השקופית 'נא לא להתקשר', וכשרדפו ברחוב אחרי בני בן ה־3, שלבש חולצה של 'זהו זה'". 


חברי "זהו זה". צלם : ראובן קסטרו
חברי "זהו זה". צלם : ראובן קסטרו


"כשהיינו מלבישים חולצה של 'זהו זה' לבת שלנו, שהייתה אז רק בת שנה וחצי, אנשים ברחוב היו צועקים לה 'הצלחת לענות על החידה?'", צוחק רונן. "מספר הטלפון שיועד לתוכנית, 414155, קרס לגמרי, ומהדואר, שהיו אחראים אז על קווי הטלפון במדינה, פנו אלינו שנשנה את המספר. אכן, בהמשך חילקנו כל תוכנית לאזורי חיוג שונים. אגב, את הכיתוב על החולצה היה צובע צבע מבית המלאכה של הטלוויזיה באמצעות שבלונה, חולצה אחר חולצה".

את התסריטים הראשונים כתבו קובי ניב והצמד סידון וב. מיכאל, שעד היום חלוקים בשאלה מי כתב את התסריט לתוכנית הראשונה. "זה פצע ישן", אומר ניב. "אני אגיד שאני והם יגידו שהם, אני צודק וזה כואב לי. לדעתי, אין בשום מקום הקלטה של התוכנית הראשונה. אם תמצאי אותה, ברור שאפשר יהיה לראות את השמות". סידון עצמו לא זוכר במדויק. "עברו 40 שנה, אני באמת לא יודע אם כתבנו מהתוכנית הראשונה או מהשנייה".

ניב, שפרש אחרי כמה תוכניות בשל נסיעה לחו"ל, חזר שוב ל"זהו זה" אחרי כמה שנים. הוא כתב את הפינות ליאצק (שלמה בראבא) והיה אחראי למשפט האלמותי: "זה לא אני, זה פופטיץ". "את המשפט הזה אני רוצה שיכתבו לי על המצבה", הוא מבקש.

"מבחינתי 'זהו זה' היא תקופה מכוננת. זו הייתה העבודה הראשונה שלי, ושם התחלתי לכתוב תסריטים", מספר חיים אידיסיס, מהתסריטאים המובילים של התוכנית בשנים 1989–1996. "אף אחד לא דיבר אז על כך שמדובר בתוכנית נוער או על אילוצים בשל העובדה שהיא בחינוכית, להפך, זו הייתה תוכנית למבוגרים. נונסנס בשילוב סאטירה חברתית. אהבתי לקחת את הכתיבה לשם, אהבתי את צורת החשיבה הזו. היינו צוחקים על תרבות הנהיגה, על חברת החשמל, על הישראלי הממוצע".

אחת התוכניות שאידיסיס חתום על כתיבתה היא "מין בטוח", ששודרה בדצמבר 91'. במהלך הפרק מגלה מורה בבית הספר את עובדות החיים בעזרת תלמידיו ובסיומו שרים כולם את שיר השבוע, חבושים בכובע דמוי קונדום.

איך זה עבר אז, לעזאזל?
"בשקט ובהתלהבות גדולה, כי לקחנו את הנושא וטיפלנו בו בצורה הכי תמימה שאפשר. באותה תקופה שידרו תשדיר שירות שמעודד להשתמש בקונדומים, והטריק היה לא לעקוף את רמת האינטימיות שבפרסומת".

"שיר השבוע" היה פינה שבה ביצעה להקת חלב ודבש שירים של אהוד מנור ובהמשך היו אלו שירים של שלמה גרוניך בביצועו. מקום של כבוד היה שמור למוזיקה בתוכנית, בין היתר בזכות פינת הפופ של יואב קוטנר, המקום היחיד באותה תקופה לצרוך בו מוזיקה לועזית. והייתה גם להקה בצוות: להקת ברוש שניגנה בה בעיקר בקטעי המעבר. "לא אשכח לעולם את המכתב הראשון שקיבלתי ממעריצה", מספר ווליניץ. "הייתי כל כך נרגש, אלא שבמכתב היה כתוב 'דליק שלום, אשמח לקבל את הטלפון של איקי לוי (מתופף להקת ברוש - ט"ל)'".



נפלאות השידור החי

עם כל הכבוד ליוצרים, עם השנים הפכה התוכנית מזוהה בעיקר עם צוות השחקנים: מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן ואבי קושניר. גוב אומנם התקבל לעונה הראשונה, אך בחר לא לחתום על החוזה. "אני בא ממסורת כזאת שאם אתה עושה משהו, אתה לא יכול לעשות משהו אחר במקביל", הוא אומר. "בדיוק הייתי בחזרות של גזוז, אז אמרו לך ותחזור כשיהיה לך זמן. אחרי שנה מוני חברי הטוב התקשר ולחץ עלי, ובסוף נכנעתי".

אתה זוכר את התוכנית הראשונה בהשתתפותך?
"זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בשידור חי, והדבר היחידי שאני זוכר זה את מנהל הבמה בא אלי כדי להוריד את הסוודר שלבשתי, כנראה בהוראת הבמאי. אמרתי לו 'אל תיגע בי', והוא אכן לא נגע בי. באותה תוכנית גיליתי את נפלאות השידור החי בטלוויזיה. הקסים אותי כמה שזה קל וכיף, זה היה אושר עצום וגדול".

גוב הגיע ונשאר כ–15 שנה, עד שקיבל הצעה מטלעד לעשות את "לילה גוב" ופרש. "הגליל, הגליל, משהו בלתי רגיל", הוא שר לי. "את זוכרת שעשינו גם תוכניות על נפלאות הגליל?".

אפרופו שירה, אתה היחיד שהגיע לתוכנית על תקן כוכב־על.
"אני לא חושב, הם כבר היו מוכרים. כולנו שרנו שירים נפלאים של גרוניך והיינו חברים טובים. היו לי באמת כמה דמויות מטורפות, למשל אירווינג במלחמת המפרץ, איזה פסיכופת כזה. ודמויות הנשים שעשיתי היו אושר גדול. בשנים האחרונות היינו קצת יותר פוליטיים ועשינו חיקויים של רבין ופרס. היו לנו כותבים נפלאים, חנן פלד ואילנה לופט וענת גוב, ערימת אנשים שעושים כיף גדול במוסד הנכון, עוד לפני שידעו מה זה טלוויזיה מסחרית".

התוכנית כיוונה את הקריירה שלך למקום אחר?
"היא גרמה לי לגלות משהו שאני מאוד אוהב ולמעשה הביאה אותי למצב שבו אני אוהב לעשות טלוויזיה. זה היה משהו שלשמחתי כולנו היו טובים בו: להפנים מה זה שידור חי, לקרוא טקסטים גנובים מהשולחן ולהתפוצץ מצחוק באמת כשאנחנו לא יכולים יותר. זה היה ספונטני, טרום הסוכנים, המשרדים והתקשורת. כל העסק היה בחיתוליו, ונעשה באהבה ובכיף. אין בית ספר כמו 'זהו זה', לא היה ולא יהיה, ואין את התוכנית הזאת ואין כאלה. כל מה שעשיתי אחר כך ב'לילה גוב' למדתי ב'זהו זה'".

לעומת ההתרפקות הנוסטלגית של גוב, בראבא טוען שזו בסך הכל הייתה "תוכנית של ילדים שטותניקים שבאים לעשות צחוקים. בואי נעשה סדר: זו לא הייתה איזו יצירה מרגשת או משמעותית, זה פשוט היה כיף".

די, אתה לא יכול לומר כזה דבר על "זהו זה".
"'זהו זה' הגיעה על רקע של שמרנות בלתי נתפסת של חיים יבין. פתאום הגיעו צעירים ששוכחים את הטקסט ועושים צחוקים. לא היינו מודעים לעניין הרייטינג והתנהגנו כאילו זה ערוץ במתנ"ס. הצעירים התייחסו אלינו כמו לג'ימי הנדריקס ששובר גיטרה".

חברי "זהו זה". צלם : אירית זילברמן
חברי "זהו זה". צלם : אירית זילברמן


ובכל זאת, אין געגוע?
"יש לי געגועים קולקטיביים, שהם געגועים רומנטיים לתקופה. אנשים מתגעגעים לימים שהם היו יותר צעירים ושהייתה יותר תמימות בסביבה ושחשבנו שאנחנו אור לגויים".

תספר את זה ליאצק.
"יאצק הוא דמות שבנויה על אבא שלי. משל על החלוץ הפטריוט המנותק, המביך, הסובייטי, המגוחך וכולי. מין החלום ושברו כזה, שעם הזמן החולף הוא בעיקר שברו. אז, בזמנו, זה היה חלום. יאצק החל כמשהו חד־פעמי, וכשהוא תפס הבנו שזה משל לתקופה שלמה".

יכולת ללכת ברחוב בשקט?
"למרות שהייתי חובש כובע ומרכיב משקפיים, אנשים היו קולטים אותי בכל מיני מצבים ומבקשים ממני לעשות להם חיקוי של סוס. בשנים האחרונות שחררתי, גיליתי שלעשות סוס לכל מי שמבקש שואב ממני הכי פחות אנרגיה".

איך באמת נולד הסוס?
"בסוף העונה הראשונה, כשהייתה תחושה שהתוכנית תפסה, החליטו לעשות בפעם הראשונה בתולדות ישראל מופע בפארק הירקון. חשבו שיגיעו עשרת אלפים והגיעו מאה אלף איש. המארגנים נבהלו, הם לא היו מוכנים לעוצמה הזאת. אני חשבתי ש'זהו זה' היא תוכנית אינטימית שעושים בשביל הכיף, וההמוניות נראתה לי מלאכותית ולא מתאימה. אז גם כי התבלבלתי מהמאה אלף איש וגם כמחאה על זה שהפקירו את האינטימיות לרייטינג של התקופה - ולא בגלל שלקחתי משהו, כמו שמוני וגידי חשבו - הצגתי את גלי עטרי וירדנה ארזי לקהל והוספתי צהלה של סוס".

היית הראשון שעזב את התוכנית.
"אני תמיד הראשון שעוזב. כשאני מתחיל להרגיש שאנחנו חוזרים על עצמנו, זה השלב שבו אני עוזב. לא הבטתי לאחור, למרות שהתגעגעתי לשטותניקיות עם מוני. עכשיו אנחנו עושים את זה יחד על הבמה במופע משותף".



צחוק בלתי נשלט

ברגע שבראבא עזב את הקאסט, קיבל גליקמן נפח גדול יותר, אבל בעצם משנת 1981 ועד התוכנית האחרונה ב–1998, הוא היה שם. את התוכנית הראשונה בהשתתפותו, כשהוא ומושונוב גילמו גמדים, הוא לא יכול לשכוח: "הייתה לי התרגשות עצומה מהעובדה שמדובר בשידור חי, והיצר המבעבע של האלתור יוצא החוצה יחד עם השד הזה. היה לי יוצא מן הכלל".

וברחוב מה זוכרים לך?
"הרבה אנשים מצטטים משפטים סתמיים לחלוטין. 'זוכר שאמרת בוקר טוב?', ואני עונה 'כן, בטח, בטח'. מדי פעם יוצא לי לראות תוכניות שאני כלל לא זוכר שהשתתפתי בהן".

מה החזיק אותך כל כך הרבה שנים שם?
"התוכנית הייתה מאוד פופולרית, וזה מה שהחזיק אותנו והחזיק אותם להחזיק אותנו. נהנינו מזה הנאה גדולה. זה כמו נס ליצור ביחד עם כל האנשים שפה שמתפתחת עם הזמן".

"זהו זה" שינתה לך את החיים?
"ברור. קודם כל הניסיון שצוברים שם וגם הידוענות. בעיקר בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד ורייטינג שלא קיים כזה בדמיון הפרוע של אף אחד. חמישית מזה נחשב כיום לרייטינג עצום. מטבע הדברים הציעו לי הרבה הצעות, אבל לא היה לי זמן. זה לעבוד יום־יום".

"אני יכול לזכור דברים קטנים, דווקא לא מהגדולים. חלק מהם דברים שאנשים אוהבים וחלק מהם דברים שאני לא אוהב שאנשים זוכרים. בסופו של דבר מה שלא יהיה, כל דמות היא אני בכל מיני מינונים. זה אתה והיצר שלך. אנשים אוהבים להזכיר את ההיא מסיפורים בשעת לילה מאוחרת עם הפלולה, אני אהבתי שעשו את עלובי החיים. אבל יותר מדמויות אהבתי רגעים שקרו. משהו קורה לשנייה, וזה אושר ענק או צחוק גדול".

והקהל בבית ישב וצחק, לא רק מהטקסטים השנונים. הרגעים הבלתי נשכחים התרחשו כשאחד השחקנים שכח את הטקסט בשידור חי, מעד או פרץ בצחוק בלתי נשלט. גוב זוכר רגע כזה במערכון על משה בדש, יצרן הנקניקיות המיתולוגי. "משה בדש בזמנו שכר ציירים רוסים שיציירו והוא מכר את הציורים עם הנקניקיות, זה היה מופרע גם אז. וקושניר ישב שם עם נקניקיות על הצוואר, זה היה פסיכי, אי אפשר היה לנשום. אחת מהתקפות הצחוק החזקות והמקסימות שהיו לי בחיים. ותוך כדי זה גם אימת השידור החי, שאין טייקים. אתה מנסה ומנסה להתאפק, אבל זה קורה גם בסטרדיי נייט לייב".

"הייתה פעם אחת שגידי ואני שמענו קאט באמצע השידור ולא הבנו מה קרה, מי צועק קאט?", משחזר גליקמן. "אני זוכר שהתחלנו לנהל דיאלוג עם הקהל בבית, עד שהבנו שהייתה בעיה עם המשדרים".

"כשהטעויות קרו, לא היה כיף יותר גדול מזה בעולם", מגלה אבי קושניר, שהרומן שלו עם התוכנית החל עוד כתלמיד שצפה בה בפנימייה החקלאית שבה למד. "אסור שזה יקרה, ואתה לא רוצה שזה יקרה לך, אבל כולנו בני אדם וזה לא ניתוח מוח. אתה טועה והכל בסדר".

20 שנה אחרי שהתוכנית ירדה מהמסך, למה אתה הכי מתגעגע?
"אני מתגעגע לעבודה על 'זהו זה'. השידור היה הקצה של העבודה על כל תוכנית, זו הנאה שקשה להסביר למי שלא עשה דבר כזה בשידור חי. הגעגוע שלי הוא להגיע ביום ראשון בעשר בבוקר לאולפנים, להיפגש עם השחקנים, לעבוד עם התסריטאי והמפיקה. זו הייתה להקה שמאוד נהנינו לעבוד בה. אומנם מוזר להגיד את המילה 'להקה' בהקשר הזה, אבל זו להקה לכל דבר".

חברי "זהו זה". צלם : ראובן קסטרו
חברי "זהו זה". צלם : ראובן קסטרו


לא עומדים בלחץ

מתוך הנבחרת המשובחת של המנחים מושונוב הוא היחיד ששרד מהתוכנית הראשונה ועד לרגע שכיבו את המצלמות. אחד הרגעים הזכורים לו מכל היה הביקור של משלחת מה–BBC שהגיעה לרמת אביב בעונה הראשונה כדי לראות איך עושים את הפלא הטלוויזיוני בשידור חי. "לרוע מזלנו הם עמדו בקונטרול רום ובעין אחת הסתכלו על מה שקורה למטה באולפן", הוא משחזר. "התוכנית הייתה אמורה להיות על גשם, ואני הייתי אמור להיות בגיגית ולדבר על הגשם. ואיך עושים גשם? שמים חבית גדולה על סולם, מחברים אותה לדוש ומשפריצים מלמעלה.

"בתחילת התוכנית הייתי צריך להיות מצולם כאילו יורד עלי גשם סוחף. אבל כמה שניות לפני שהתחילה התוכנית מישהו נשען על הסולם והחבית נפלה והאולפן התמלא במים. הדאגה היחידה שלי הייתה מה אעשה עם הטקסט שבו צריך לדבר על גשם ואין גשם. התחלתי לאלתר משהו ובזווית העין ראיתי את אלה מה–BBC מורטים את השיער. הם לא עמדו בלחץ, עזבו את האולפן והלכו להירגע בחוץ".

אבל לא הכל היה מלחיץ, כמובן. "דובל'ה היה גורר אותי לחזרות על קטע שכבר צולם", הוא צוחק. "בסוף כל תוכנית היינו ניגשים לטלפון ושואלים את הקרובים שלנו איך היה. לפעמים דובל'ה היה מקבל הערות ואז בא אלי ואומר: 'אמרו לי שלא הייתי צריך להגיד ככה, בוא נעשה חזרה'. בקיצור, הייתי מוצא את עצמי עושה חזרה על משהו שכבר צולם. זה היה משעשע במיוחד".

מושונוב זוכר גם את הרגע שבו קטעי הקישור קיבלו נפח והמנחים החלו לגלם דמויות. "התסריטאי כתב שאני צריך לדוג דג. אמרתי: 'מה, אני אעשה פנטומימה?' אמרו, 'נביא לך חכה'. אמרתי: 'אבל אני צריך גם דג'. 'נחבר לך דג מפלסטיק', אמרו. 'אבל צריך להעביר את הדג לאן שהוא', אמרתי. 'יחכה לך דלי עם מים', אמרו. כל פעם התווסף עוד אביזר ועוד אביזר, עד שהחלטנו שאנחנו צריכים להיכנס למחלקת התלבושות, לצאת מהחולצה והג'ינס ולשחק דמויות. זה היה שלב קריטי בהתפתחות של התוכנית".



איזו תקופה אהבת במיוחד?
"אהבתי את כל השלבים. הייתי סקפטי למשל לגבי ההחלטה להכניס קהל אחרי שמונה שנים ליציעים הקטנים באולפן שלנו. והשינוי לצבע, למשל, אלה היו מעברים מאוד קיצוניים. בשלב מסוים היינו תוכנית סיטקום עם סיפור אחד מתמשך ועשינו ספיישלים מיוחדים לחגים. פורים, למשל, היה כיף של תוכניות, כי לא היינו בשידור חי. אחר כך עשינו את 'האחים בלוז', עוד לפני שהיה את 'הופה הולה'".

הרגשת כמו ראש השבט? כי זה מה שכולם אומרים עליך: "מוני הוא השפוי בחבורה".

"לכל מנחה יש את האיכויות המיוחדות שלו ואת הכישרון המיוחד שלו. הייתי טוב בלמצוא פתרונות להערות של הכותבים, אבל אני הייתי החנון שנשאר כי למחרת יש תסריט חדש".

מספרים גם שהיית הדייקן של החבורה.
"לא, זה היה גידי, האיש הכי דייקן. הוא לא מגיע לפני הזמן או אחרי הזמן, אלא בדיוק בזמן. אני הייתי יחסית דייקן, בראבא היה מאחר, ולדובל'ה תמיד קרו אירועים חריגים אז הוא לא הגיע בזמן".

מושונוב מבקש שלא נשכח לציין את המנחים שבדרך כלל לא מזכירים. "מתי סרי קודם כל, שהיה תקופה ארוכה אצלנו", הוא אומר. "בדרך כלל היה קשה להיקלט אצלנו בקאסט מגובש, ומתי עשה כמה עונות והיה בנקלטים. והיה ששון גבאי שהשתתף בהנחיה ואלי גורנשטיין, ומשה איבגי, שהביא את הכותבים הראשונים שכתבו תסריט לתוכנית שלמה, חנן פלד וגם ענת גוב שהצטרפה ככותבת. זה היה שינוי מרענן בהתעסקות עם דברים שהיו טאבו, כמו מוות ותאונות דרכים".

כמה השפעה הייתה לכם על התסריט?
"הם היו כותבים ואנחנו היינו נותנים הערות. כמובן שהתסריטאים היו מקבלים את ההערות שלנו, ואין לזה אח ורע בעבודה שיתופית כזאת. אלו אנשים שוויתרו על האגו שלהם".

בוא נדבר רגע על דמויות נשים. שמך כווירטואוז בתחום יצא למרחקים.
"יום אחד אמרו לי שאנחנו עושים פרודיה על 'ספינת האהבה' ונבחרתי לגלם את ג'ולי. 'אני לא רוצה לשחק נשים', אמרתי אבל הם שמו לי פאה על הראש, וזה זרם והתחיל להתפתח. בשלב מסוים אמרתי שאני מסיר התנגדות. פתאום נפתח לי הסכר עם דמויות נשיות. ואז ראו כי טוב וגידי הצטרף, אבל הוא לא שינה שום דבר, רק שם פאה ושמלה והמשיך לדבר כמו גידי, וזה היה משעשע לא פחות. זה הגיע למצב שבו כבר לא ידענו איזה דמויות ומבטאים עוד אפשר להמציא. היינו מגיעים לתימנייה עם אבא תימני ואמא הונגרייה".

חברי "זהו זה" בעבר. לע"מ
חברי "זהו זה" בעבר. לע"מ


אי של שפיות

תקופת מלחמת המפרץ חקוקה כתקופת תור הזהב של "זהו זה", כשהבאבא בובה, הדמות שאותה המציאה התסריטאית אילנה לופט, עמדה בתווך. "קשה לי להגיד אם זו הייתה העונה הכי טובה", אומר גוב. "היא נחרטה בראשם של הצופים, כי היינו היחידים שדיברו עם אנשים על המלחמה כשאף אחד לא דיבר. היינו הראשונים שהצליחו לצחוק על בית שנפל עליו טיל והרכוש בו נבזז. זו הייתה תקופה לא נורמלית".

"התוכניות בזמן מלחמת המפרץ נחרטו בתודעה כשיא של 'זהו זה', בגלל שהן התחברו עם החרדה של הציבור, ההיסטריה והפאניקה", מסכים איתו מושונוב, "אבל בעיני ההצלחה הגדולה הגיעה לפני כן, בתוכניות הנושאיות והפארודיות, שם הגיע אלינו הקהל המבוגר שפשוט חיכה לראות על מה יהיה הסיפור הפעם. במלחמה ענינו על הצורך שהיה לקהל אז בהקלה על החשש".

"באופן טבעי כשאומרים בואו ניזכר ב'זהו זה', הראש אוטומטית הולך למלחמת המפרץ", אומר קושניר. "הצורה שבה עבדנו כולנו יחד אז לא הייתה רגילה. מבחינתנו זה היה סוג של ריפוי בעיסוק, כולנו היינו בבהלה והוצאנו את זה בטירוף במערכונים. למרות שאלו היו בסך הכל שש תוכניות במהלך המלחמה ועוד אחת אחרי, זו תקופה שאי אפשר לשכוח".

"מלחמת המפרץ בעיני הייתה נהדרת", מוסיף סידון. "בתוך חוסר השפיות של המצב, שבו שפכנו סודה ליד הדלת, הייתה ב'זהו זה' קצת שפיות. ואת זה אחרים לא עשו. אבל אי אפשר לשכוח גם את התקופה שקדמה לה, למשל הסרט הערבי שהייתה תוכנית מופת".

בשנת 1993 השתנתה מפת הערוצים בישראל, ומתוכנית הדגל של הטלוויזיה החינוכית עברה "זהו זה", עדיין במתכונת השידור החי, לערוץ 2, לשידורי רשת. במשך שלוש עונות היא שודרה בעשר וחצי בלילה ובהמשך הפכה לתוכנית ראיונות בערב שישי בהנחיית הפולניות, דמויות שנולדו בימי ערוץ 2. שלבי הגסיסה לא איחרו להגיע. "בערוץ השני זו הייתה שיטה לגמרי אחרת", אומר אידיסיס. "כתבנו מערכונים ולא סיפור או תוכנית שלמה, ושם הביחד של היצירה כבר לא היה".

"שוכחים שהיו לנו ברשת שלוש עונות נפלאות בשידור חי", אומר מושונוב. "נכנסו במאים חדשים, וזו הייתה תקופה יצירתית. ואז באה התקופה האחרונה שבה רצו לממש את ההצלחה ההיא ולעבור למדורת השבט ולא בשידור חי. אז הבנתי שהחן שלנו והחיוניות שלנו הם בשידור החי".

מה עשיתם אחרי התוכנית האחרונה?
"בסוף היינו שלושה: קושניר, מוני ואני", מספר גליקמן. "היה עצב אבל גם קצת הקלה, כי בסופו של דבר זה היה עומס גדול מאוד. הלכנו שלושתנו לאכול במסעדת 'תפוח זהב' של אהרוני ואחר כך ישבנו בבית קפה של שעת לילה ושיחקנו שש־בש ואז כל אחד הלך לביתו. זו הייתה חגיגת הסיום. אנחנו עדיין חברים ונפגשים מדי פעם כשיוצא".

חברי "זהו זה" בעבר. הטלוויזיה החינוכית
חברי "זהו זה" בעבר. הטלוויזיה החינוכית


הטלוויזיה הטובה

במהלך השנים היו מספר ניסיונות לאחד את חברי "זהו זה", אלא שהם לא צלחו. מלבד קטע קצר שהפגיש את כולם בתוכנית "רק בישראל" ב־2007. כיום כולם ללא יוצא מהכלל הביעו בפני את נכונותם להשתתף באיחוד, לו מישהו היה מצליח לארגן זאת. "האיחוד חייב להיות בטלוויזיה", אומר גליקמן, ומושונוב מוסיף: "אני מרגיש שאנחנו קצת חייבים את זה לקהל". "צריך לעשות משהו שיהיה נכון לטלוויזיה בימינו", מחדד גוב, "לא ניסיון לחקות את מה שהיה. כי בכל זאת, אנחנו בני 68 ולא 25".

בשל היותה ייחודית בנוף, לא קמו ל"זהו זה" תחליפים, אם כי היוצרים מזכירים את "ארץ נהדרת" כמי שהייתה שם אחריהם. "הם היו אלופים, מעולים גם כקומיקאים והיוו השראה", אומר מולי שגב עורך התוכנית. "הייתה תחושה של חבר'ה וחדוות עשייה. הם הצחיקו אחד את השני, וזה היה מידבק. זה משהו שברגעים הטובים שלנו אנחנו צריכים לשכתב. לא מזמן היה סיפור עם הרפורמה של חברת החשמל וחשבנו לעשות על זה מערכון. אבל אז נזכרנו במערכון האלמותי של 'זהו זה' שבו עובד חדש בחברת החשמל בא לביקור בביתו של המנהל שלו ומתלונן שקר בבית ומבקש לכבות את המזגן. 'למה לכבות כשאפשר להדליק תנור', המנהל עונה לו. לא רק שהמערכון עדיין רלוונטי, אי אפשר להתעלות על זה".

בימים שבהם חרב הסגירה מונפת מעל הטלוויזיה החינוכית, אי אפשר להתעלם מתרומתה העצומה לתרבות הישראלית ולחופש היצירה. "'זהו זה' - ובראש ובראשונה הגב החזק והתומך של הטלוויזיה החינוכית - פתחו דלתות לכך שאפשר לעשות יותר נונסנס ויותר קומדיה", אומר שאולי. "זה היה כמו האוורסט, הם כבשו את המשבצת הזאת שהייתה שוממה. מה לא אמרו לנו אז: שזה לא יהיה ולא יקרה, ושאף אחד לא יראה את התוכנית כי השעה מוקדמת. כל הנבואות השחורות".

"אנחנו המצאנו את הפריים־טיים של השעה 16:00", מצהיר גוב. "אחר כך הגיע ערוץ 2 והטלוויזיה המסחרית והעסק השתנה, עם כל הטוב וכל המגרעות שלה. אלו לא מגרעות של החברה, אלא של הקונספט. אז היינו בטלוויזיה החינוכית שזה מוסד מקסים, איכותי ומופלא, שהיה המוסד הכי טוב בארץ של מורים ובעיקר מורות. מאוד נקי, פשוט ויפה, ומאוד לא קבוצות עומק שמנתחות את הרגלי הצפייה. הטלוויזיה הטובה. היו שם דברים נהדרים ותוכניות שנותר רק להתגעגע אליהן".

"נתנו לנו חופש אומנותי מוחלט, וזה ראוי לציון", מוסיף מושונוב. "השר הממונה היה זבולון המר מהמפד"ל ומנהל הטלוויזיה היה איש דתי, אבל הם הבינו משהו בהלכות הדמוקרטיה. כיום כשאנחנו מדברים על חופש דיבור ועל כניסה לתכנים, זה לא היה קורה".

כעת רק נותר לקוות לנס שישאיר לנו את הטלוויזיה החינוכית באוויר, ואולי שמישהו שם למעלה ירים את הכפפה ויאחד את החברים, ולו רק לפעם אחת אחרונה.