י"ג תשרי, תשע"ט | 22.09.2018 | 02:36

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
"תור השחור": מסעות ישראלי בעולם ובארץ ההתנחלויות
תלמה אדמון
06/22/2018
שיבת האלמוני: שמו הבדוי של הסופר, הינו חלק מספרותו, וסגנונו המורכב מציב אתגר נוסף לקוראים. כך נראית ספרות מקור טובה
 
אחת משתיים: או שבן פול, שם בדוי, סומך על קוראיו ונהנה לאתגר אותם, או שהוא פשוט לא חושב על הקוראים. שתי האפשרויות מניבות את הערכתי העמוקה לסופר האלמוני. אני מעדיפה את אלמוניותו על פני חשיפתו המיותרת, כי אלמוניותו שייכת לספרותו, היא חלק ממנה, ועוד יותר בספרו האחרון, השלישי בטרילוגיה. הסתתרות הקול הדובר בקרעי ההתנסויות המפורטות כאן היא מרכיב הכרחי בסיפור, ובמיוחד בחלקו האחרון, הכמעט סתום. בחלק זה מביא בן פול את סיפורו אל מחוז סיוטי, או חלומי, תלוי בתחושת הקורא, ואין הוא טורח בהבהרות שיחרגו מגבולות החלום או הסיוט המתואר. גם בחלק הקשה הזה, עוצמת כתיבתו וחתירתה ההחלטית בכיוון שסומן מלכתחילה, שומרות על מקומו של הכותב במשבצת שבה שוכנת ספרות מקור טובה ונדירה.

הספר אוסף מסעות אל מעבר לים, בגיל צעיר, ומסעות פנימה אל הנפש הבוגרת. הוא מתחיל בירידה מספינת השלום שסיימה את תפקידה. מתואר כאן טיפוס שתעה משנות ה־60 אל קץ העידן האופטימי, יורד בכפכפי אצבע נוכח מטר שאלות של עיתונאים בוסריים: “ספר לנו איך היה. אבל איך היה באמת. אז מה אם אנחנו צוחקים קצת, אבא'לה". מולו נשקף נוף הגבעות הכבושות. כבשים שנימרו בעבר נוף פסטורלי מציינות עכשיו את חוסר הצדק שבשליטה על עם אחר. כך נפתח הספר, בסיום אשליית אייבי נתן.

ובפרק הבא הוא חודר אל לב הגבעות הכבושות, אל מעוז מתנחלי שבו חוגגת בתו את חתונתה. זהו סיפור רותח שהולך הכי פנימה, אל הליבה הישראלית הנוראה, כפי שהיא מתקיימת בדם ואש בתוככי הארץ הנשלטת. מכאן, מן היישוב המתנחלי שבו נערכת חתונת הבת שחזרה בתשובה, מתוך המהות האגרסיבית של מפעל ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, מתבררת הבעיה האישית של המספר. אלא שזאת היא בעיית הבעיות של החברה הישראלית כולה, הטרגדיה שלה. המספר, כנראה עיתונאי במקצועו, נקלע לארץ הזרה השוכנת בתוך ארצו. ובחדר הפנימי של אותה ארץ זרה נמצאת בתו המרוחקת, שנישאת לאחד הרוקדים השמחים האלה, המתגודדים בהמשך הערב סביב זקן ונער ערביים, שבאו עד שער היישוב כדי לתבוע בחזרה את הגמל שנלקח מהם.

הסיפור הזה, הטמון במרכז הספר, אינו מתבלט, אינו מכריז על עצמו, אך הוא מקרין על כל העמודים שלפניו ואחריו. הוא מסופר בגוף שלישי דרך תודעתו של האב שנקלע לחתונה שאליה הוזמן בקושי בידי גרושתו ובתו. רשמיו העזים נמסרים כמו בלי רגש, עד התמוטטותו לפנות בוקר בתוך סיוט מדברי. תושביו המקוריים של האזור מופיעים לפניו ומפרטים את העוולות המנהלות את חייהם. אל הסיוט משתרבב זיכרון מן הימים האופטימיים שבהם האירופים הפגישו פלסטינים וישראלים בנופים ניטרליים ירוקים. בסאונה, המקום שבו כולם חשופים והאדים מטשטשים את תפיסת המציאות, אמר לו במאי פלסטיני שנעדר עם רעיו מכל הדיונים: “לשאלתך, לא, לא חופשה, לא בחופש, לא לחופשי, הוא השתמש במילה פּארוֹל, אוֹן פּארוֹל".

השטף השפתי של הכותב, טירוף הצבעים שהוא מסחרר בתיאוריו, במיוחד במסעות הדרום אמריקאיים וברומא, נכרך סביב הקורא ומושך אותו אל לב ההוויה המתוארת. המספר מזדהה בטקסט כמי ששמו בן. בן פולק. יש הקוראים לו בני. אחרי רצף תיאורי קצר נשימה, שבו מתערפלים המעברים בין הזיה לפרטי מציאות, הוא חותם כך התרחשות חושנית במלון דרום אמריקאי נטוש: “שום דבר לא קרה, בסוף. הכל היה בראש שלו". יתרונה של כתיבה כזאת, שהיא משאירה הרבה מרחב לכל מה שבראש הקורא.

"תור השחור", בן פול, כתר, 141 עמ'

***

חיי הדחויים

הסופרת ברין גרינווד נולדה ביישוב נידח בקנזס. אביה התפרנס מעסקי סמים ואמה הייתה טהרנית, שלא טעמה אלכוהול מימיה. היא גדלה בין אמהות חורגות ואבות חורגים, כבת אחת בין שבע בנות. מתוך הרומן הסוחף “כל מה שקרה שם באמת" (במקור נקרא הספר “כל הדברים המכוערים והנפלאים") אפשר להסיק שהסופרת שוחה מילדותה בחומר הגלם של העלילה. היא בגרה בירכתיים שבהם מתאספת האשפה האנושית האמריקאית, שטורחת לדפוק את החיים לדור הבא. הרומן, ראשון בסדרה חדשה, מתויג בהוצאה כספרות “נגישה ומיידית", ובצדק. השתלשלות האירועים הדרמטיים משדרת אמינות מוצקה כתיעוד קולנועי שמגרה את קצות העצבים, עד כי קשה לנשום בין הדפים רוויי הקולות עד סוף עמוד 422.

הסיפור מתמקד במשפחה לא מתפקדת מן החצר האחורית של ארצות הברית. האב מייצר סמים קשים, והאם מסוממת ו/או שיכורה על בסיס הפרעת אישיות קשה. מי שמטפל בילדה המוזנחת ואבּונה ובאחיה הפעוט הוא אינדיאני עצום ממדים, שהחברה הקרתנית דחקה אל מעבר לשוליה. הילדה והאינדיאני מושכים בחוטיו המובילים של סיפור הסוטר לפרצופה של המערכת הממסדית. כל אותם בתי משפט ושופטים, קציני מבחן, עובדות סוציאליות, שוטרים קהילתיים, ואף קרובי משפחה צדקניים, שנועדו להגן על נידחי החברה ובמקום זאת מקבעים אותם במסגרות הגורל המחורבן שלתוכו נולדו. מזל שהילדה המוזרה מתחילת הסיפור הופכת לצעירה עקשנית, שקירות מתפוררים נוכח התמדתה האינטליגנטית (מאנגלית: מרב זקס־פורטל, סדרת “עין טובה", עם עובד).

 כל מה שקרה שם באמת, ברין גרינווד. כריכה

***

רופאי משפחה

רופא המשפחה המצוין שלנו נתן בידַי קבצים אחדים של סיפורים שכתבו רופאי משפחה ישראלים. זהו מפעל מו"לי שכותרתו “סיפורי רופאים, הומניזם ברפואת המשפחה". הסיפורים שדגמתי בחמשת הקבצים היו ראויים לקריאה, אך לא מצד הספרות, אלא מצד החיים. מן הסיפורים עלתה חמלה, עלה קשב, עלתה מחויבות גדולה לחולה היחיד. הרופאים לא הציגו מקרים, הם הציגו בני אדם עם בעיות מגוונות. שפע רעיונות לספרות הכמעט תיעודית שברין גרינווד כותבת (הוצאת רמות, אוניברסיטת ת"א, בעריכת: אנדרה מטלון ועינת אברהמי).

סיפורי רופאים, הומניזם ברפואת המשפחה. יח"צ
print gohome
print
--%>