אם כל כך דחוף היה למישהו שם בהוליווד להמיר את המגדר של הדמויות המובילות בסדרה הכל–גברית “דני אושן" בנשים בלבד, מדוע הוא לא הפקיד גם את מלאכת בימוי הסרט בידי אישה? כיום, זמן רב לאחר שהפציעו אותן תלונות עקשניות כנגד תעשיית הסרטים באמריקה, העוסקות בהימנעות המכוונת משילוב במאיות בפס הייצור של הלהיטים המסחריים, מרשים לעצמם מפיקי “אושן 8" לשבץ דווקא גבר לעמדת הבמאי. זהו גארי רוס, ששמו נקשר בעבר לסרטים קופתיים דוגמת “משחקי הרעב". לא שבמאית הייתה יכולה להציל את החלטורה הזאת מעצמה, אבל היה באפשרותה לחסוך כמה דברי עלבון בתגובות על הסרט.
סדרת “דני אושן", כל אחד יודע, הייתה בנויה סביב אישיותו המצטלמת של ג'ורג' קלוני, שגילם בה דמות של רמאי אלגנטי ומסוגנן, ששום תפנוק או תענוג אינם זרים לו. מהסצינות הפותחות את “אושן 8", הרביעי בסדרת הסרטים הזו, עולה שהרמאי הלך לעולמו ואת ההובלה נוטלת אחת, דבי אושן, שאינה אלא אחותו הצעירה. גברת זו מוצאת עצמה בבית הכלא, אסורה לחמש שנים, בעקבות הלשנה של בן זוגה לשעבר. הנקמה בזכר הבוגדני הזה, שגרם לה לאבד את חירותה ובתוך כך להזניח את הטיפול בעור פניה העדין, היא חומר הדלק שעליו נעה עלילת “אושן 8".
נקמה בגבר היא בוודאי סיבה טובה להתלכדותה של חבורת בנות לכלל יחידת פשע, שמטרתה הנחושה היא לשדוד איזשהו ענק יהלומים שחברת התכשיטים קארטייה מחביאה במחסניה. השוד אמור להתבצע במהלך נשף הגאלה השנתי של מוזיאון מטרופולין בניו יורק. ומה יותר “נשי" מאשר חיבור מוחצן בין תכשיטים, שמלות ערב, נעלי עקב וצוואר ברבורים?
“אושן 8", אם כך, איננו סרט פמיניסטי למרות גדוד הנשים שגודש את עלילתו, כי אם סרט הפוסע בעקבות התפיסה הגברית השמרנית על מהותה של האישה כחמדנית ובזבזנית. הסרט נוצק בתוך תבנית הז'אנר המוכרת של קומדיות המתח האלגנטיות, וזאת אף על פי שאין בו שום מומנט קומי, שום רגע מותח, ובוודאי שהאלגנציה היא ממנו והלאה.
סנדרה בולוק, הנושאת על כתפיה את תפקידה של השודדת דבי, אחותו של דני המנוח, נטולת חן או עקצוץ ציני שחייבים לבוא ביחד עם דמות זו. שותפותיה לביצוע השוד גרועות ממנה, בעיקר משום שלא הופקדה בידיהן שום דמות ייחודית. השחקנית הבודדה שהסיפור הדל מאפשר לדמותה להתפתח איכשהו על הבד היא הלנה בונהם–קרטר, וממש מבעית לעקוב אחר היעדר הכישרון בבניית התפקיד שלה כמעצבת אופנה היסטרית.
“סקס והעיר הגדולה" הייתה סדרה טרחנית שהשקיפה מגבוה על ארבע נשים ניו יורקיות. “אושן 8" עושה את אותם הדברים, אבל עם פי שניים נשים. מה הפלא שגם הסבל כפול ומכופל.