הבטנו בעצבנות בשעון, שחס וחלילה לא נפסיד את האירוע המרכזי של הקיץ המיוזע. מונדיאל, אם עדיין לא ניחשתם. בעוד ארבע שעות אמורות לעלות על משטח הדשא המטופח באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה נבחרות פורטוגל ומרוקו למשחק במסגרת גביע העולם. המתח עולה, ההתרגשות בשיאה, קרוב ל–80 אלף איש ביציעים, מאות מיליוני צופים ברחבי העולם. חגיגת כדורגל בהשתתפות רב אומן כריסטיאנו רונאלדו. אין מצב שנפסיד. 

במרחק 2,724 קילומטרים ושנות אור, עמדנו ליד בית הילדים בקיבוץ כיסופים שבעוטף עזה עם בני חסון, מנהל לול הפטם. ממש לפני כמה שעות נחתה פצצת מרגמה במקום שבו עמדנו. שתי חברותיה בחרו להתפוצץ דווקא ליד שער הכניסה. ספתח ליום מתוח נוסף של בלוני תבערה, עפיפונים ושדות שרופים.

לפעמים קשה לתפוס משפט אחד ממהדורות החדשות ולהפוך אותו לתמונה. אנחנו שותים קפה הפוך בזמן ששדה חיטה נוסף עולה באש בדרום. ממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה. חייבים להיות במקום כדי לקלוט את עוצמת המראה. כיסופים נראה כעת כמו מובלעת בתוך כתם שחור ומעיק. ריח השריפה מרחף מעל, לא נותן אפשרות לברוח.

חבר הקיבוץ בני חסון. צילום: אריאל בשור
חבר הקיבוץ בני חסון. צילום: אריאל בשור

באמצע הפריחה

קיבוץ כיסופים נמצא בצפון־מערב הנגב, כשני קילומטרים מזרחית מרצועת עזה. זהו המקום שעליו התבסס סרט הקאלט “מבצע סבתא", שיוצרו דרור שאול הוא בן היישוב. עסיסים מהסרט הוא כיסופים. קרמבו הוא טל שאול, אחיו של דרור, שבעבר פיקד על יחידת מסתערבים והיה ראש אגף אבטחה בשב"כ. וכן, גם היה מסע לוויה של סבתא, שבמהלכו התפרק הארון. הכל אמת.

רק שבני חסון התקשה לחייך בימים משוגעים אלה. “אנחנו נמצאים בתהליך קליטה רחב", הוא סיפר. “בחודש הקרוב הולכות להתאכלס כאן שבע משפחות חדשות, בשלוש השנים האחרונות קלטנו 27 חברים. מצד אחד יש פריחה, שגשוג, ואז בא הדבר הזה ונוחת בכל עוצמתו. רק הבוקר ערכנו דיון אם לציין את שם היישוב שבו נפלו הפצצות. בהתחלה ההנחיה הייתה לטשטש, אחר כך אמרו לנו לשחרר. זה לא נותן כלום. מי שמתכוון לגור כאן, אי אפשר להסתיר ממנו את זה. תמיד היה פה רועש. מלחמת ההתשה, מחבלים, גנבים. האזור מלא באנדרטאות של חקלאים שדרכו על מוקשים. קיבלנו החלטה לחיות ליד הגבול בלי קשר אליו, אלא מידיעה שיש פה איכות חיים".

חסון היה בשנות ה–80 סגנו של אלי אלאלוף, היום חבר כנסת. השניים עבדו בשיקום שכונות באזור הנגב. כשהקים משפחה, אשתו אמרה שחינוך לילדים זה רק בקיבוץ. הם עברו לפני 31 שנה לכיסופים, קיבוץ שעד היום מתבסס כולו, כמו בתקופת החלוצים, על חקלאות שורשית. חיטה, שעורה, תפוחי אדמה, אבוקדו, צנוניות, גזר, קצת פרדס. בני לקח אותנו לראות את הנזקים שנגרמו לשטחים. יצאנו מהקיבוץ לאזור שנמצא ממש בקרבת גדר הגבול. “בכניסה אלינו יש ואדי שאין בו חקלאות, אבל בתקופת הכלניות כולו פורח ועכשיו הוא שחור, פחם", הוא סיפר. “כואב הלב. תחשוב על בעלי החיים שנשרפו. ראינו דורבנים, נחשים, לטאות".

בני עצר את הרכב ליד שדה של אבטיחונים, שאותם הקיבוץ מגדל בשביל הגרעינים. הוא הוציא מתא המטען סכין יפנית, חתך פלחים וחילק. אין מה להגיד, כששקט פה אפשר לשים ברקע מוזיקה קלאסית ולהירגע מול הנוף.

“אני מטבעי לא אוהב לכעוס", בני אמר והביט לעבר הגבול, “אבל הם מרגיזים אותי. הייתי רוצה לעזור, ואני לא מוצא דרך. היה איזה רעיון לתת להם עבודה אצלנו בחקלאות, אבל אתה תיתן את זה למישהו ששורף לך את הפרנסה? אני משוכנע שצורת החשיבה שלנו כמדינה היא לא נכונה. לקחנו אחריות למשהו שמראש לא היינו צריכים, במקום להתנתק. והיו תחנות יציאה, ביניהן הפינוי מגוש קטיף. יכולנו להגיד: ‘רוצים מדינה? בבקשה, אבל מעכשיו אתם לא נכנסים ולא יוצאים. תעזבו אותנו בשקט'. מה האבסורד? אתה לוקח אחריות על אלה שדופקים לעצמם כדורים ברגל יום אחרי יום".

שינית את דעותיך?
"תמיד רציתי שלום, אבל עם אנשים שרוצים לעשות אותו. עלתה עכשיו השאלה האם לירות בילד בן 8 שמעיף עפיפון תבערה. הילד הזה קיבל סוכרייה ממישהו, אולי גם בדרך החטיפו לו סטירה ואמרו לו: ‘תעיף'. תחשוב שלכולנו יש ילדים בצבא. מה בני יחשוב עלי, או על המפקד, שנתן לו הוראה לירות בילד? יש פה בעיה שלא קשורה לדעות".

אז מה הפתרון שלך?
“אני טוען שלצבא לא נותנים לעבוד. הבעיה היא שבכל פעם שאנחנו מוצאים פתרון הם באים עם משהו חדש. חבר'ה, את רוב המלחמות ניצחנו בגלל שתקפנו ולא כשהתגוננו".

חזרנו אל הרכב והמשכנו בסיור, כשלפתע עשן עלה מצד ימין ולהבות החלו ללחך את השדה הצהוב. בלון תבערה ראשון הגיע מעברו השני של הגבול. “אחרי מטע האבוקדו הוותיק, כשאתה נוסע מהצד של הלולים", בני כיוון את כוח הסיוע. “בתוך החורשה, היכן ששדה הכלניות. תזמין כבאית מיד".

ליד השריפה שהחלה לתפוס נפח עמד נער ערבי. התל אביבים מיד חשדו, אולי מדובר במצית שלא הספיק לברוח. אבל בני הרגיע ואמר שמדובר בבדואים שרועים בסביבה. הנוכחים לקחו ענפים, מחבטים, מישהו הביא מטף כיבוי. עוד לפני שהכבאית הגיעה הם השתלטו על האש.

“יש לנו פאב יפה בקיבוץ. הצבנו בו מסך ענק עם בירות ופיצוחים, החבר'ה באים לראות משחקים, ופתאום צעקות: ‘יש שריפה ליד האבוקדו'", סיפר בני. “אתה רואה את כולם רצים עם צינורות, כל אוטו פנוי הופך למערכת כיבוי. זה מאמץ משותף בשביל להציל את הפרנסה. בשלב הזה החיים שלנו לא נורמליים, אבל אני לא קורא להם טירוף".

הלך הטורניר

המשחק עמד להתחיל, כשהגענו למאהל של מוחמד אבו סמילה, שממנו יצאה עזרה לצוות הכיבוי של הקיבוץ. כל שנה המשפחה הבדואית מאזור באר שבע חוכרת שטח מרעה מקק"ל ליד קיבוץ כיסופים ומביאה אליו את עדר הכבשים שירעה בסביבה, יש כאן עשבים בשפע.

הרועים מגיעים בחודש פברואר ונשארים בשטח עד סוף הקיץ. רק שהשנה מדובר מבחינתם בסיוט: האש לא מפסיקה להשתולל. אבי המשפחה סובל מקוצר נשימה חמור. ביום הפגנת הצמיגים הגדולה, כשהעשן כיסה את האזור, הוא פונה לבית החולים. אל 150 הכבשים שחיפשו להן רועה הוזעק בנו, מוחמד. בימים של שגרה הוא עובד בגינון באזור אשקלון, אבל לא יכול היה לסרב לבקשת המשפחה.

למוחמד לא הייתה טלוויזיה כדי לראות איתנו את המשחק החשוב. הוא התנצל שאין לו אפילו גנרטור. בתוצאות המונדיאל הוא מתעדכן רק דרך הסלולרי. “כמה תכננתי לראות את המשחקים, אבל לא הייתה ברירה, הייתי חייב לעזור", הוא אמר וחיפש בנייד עדכון טרי מהנעשה ברוסיה. “איך אני מת לראות את המשחק. הבנתי שאתמול מצרים הפסידה לרוסיה. כאן אני מנותק, אבל לפעמים צריך את השקט הזה".

מוחמד נמצא שם עם אמו ואחיו, שמסייע לו בעבודה. הוא הוריד אפליקציית צבע אדום, אבל בלילה הקודם, כשהפיצוצים הבריחו את תושבי כיסופים לממ"דים, נותר חשוף בשטח, ללא הגנה. “שמעתי את הרעש ממש ליד. בום, בום, בום", הוא תיאר את האימה. “לא ראיתי איפה הפצצות נפלו, אבל המקום רעד. לפחות שיביאו לנו מקלט להתחבא, מכל מים שנוכל לכבות את האש. אין לי איך להגן על עצמי. ייפול טיל, לאן אלך? אתחבא מאחורי העץ? בעגלה? במכל? לפני כמה זמן נפלה פה פצצה שלא התפוצצה. היא כנראה הייתה זרוקה בשטח במשך עשרה ימים. הודענו לביטחון שהביא חבלן ופוצצו אותה".

מוחמד הראה לנו כתם שחור, ממש ליד המאהל, שריפה שהתחילה מטרים ספורים מהמקום שבו ישן. במזל הבחינו בה לפני שהצליחה להחריב את המקום. “מוכנים שנגיע לכאן רק בחודש פברואר, כשהעשבים גבוהים וקשה לנקות את השטח", הוא הסביר. “אם היו מביאים את העדר בנובמבר, כשהעשב ירוק ונמוך, הכבשים היו אוכלות הכל ולא היו שריפות. אומרים לנו שאי אפשר, יש תיירים של כלניות. עכשיו זה סיוט. אחי לקח את הכבשים אולי קילומטר מפה למקום שנשאר קצת אוכל".

מצוקה במקומות מרעה, מספר מוחמד, גרמה לעימותים עם אנשי הקיבוץ הסמוך. הוא רוצה לרעות בשטחים המועטים שנותרו, והם מבקשים שייצא משטחם. “12 בלילה, אישית הלכתי, כיביתי שריפה", הוא סיפר. “אם לא אני, אולי היו נשרפים להם 20 עצי אבוקדו. אז במקום שיעזרו, אומרים לי: ‘אל תרעה'. אמרתי לאיש: ‘אחי, אנחנו במצב מלחמה, לאיפה אלך?'. לא נתנו. דוחפים אותנו לפינה". מוחמד ביקש מאמו להכין לנו תה וכיבד אותנו בעוגיות וכעכים. באותו זמן, באצטדיון הנפלא במוסקבה, רונאלדו העלה את פורטוגל ליתרון 0-1.

הראשון שזיהה

אמרנו שלפחות נראה את המחצית השנייה בקיבוץ ונפרדנו לשלום מהרועה. בדרך פגשנו בג'יפון סובארו שחנה ליד השדות ותצפת אל האופק. בלוני התבערה כמעט לא ניתנים לאיתור. מדובר בקונדומים שקופים שמרחפים בגובה. רק לפני שבוע, בבריכת השחייה של כיסופים, אחד הילדים אמר לאמו: ‘הנה בלון'. הראשון שזיהה.

בג'יפון ישב בן הקיבוץ יותם שקד, שעזב מוקדם את מקום עבודתו באשקלון והגיע למשמרת. את התצפית הזו הוא מבצע לא מעט בשבועות האחרונים. “היום כמות הבלונים ירדה בצורה משמעותית, יש מגמת היחלשות", הוא אמר.

שקד, נשוי ואב לשניים, זוכר ימים אחרים לגמרי. “כילד לא הייתה פה גדר בכלל, טיילתי בחורשות חופשי", הוא נזכר. "השריפות הן ממש כמו להתעסק עם ילדים עם קפצונים. זה בעיקר מציק, מעיק ומתסכל. השדות בסוף יתאוששו, המטעים גם, אבל המראה נורא. האזור הזה ירוק בחורף, חום בקיץ ופתאום הוא שחור. לכן מי שבא לפגוע בי, אני כועס עליו. קודם שיפסיק, אחרי זה אנסה להבין אותו".

נפרדנו לשלום. המחצית השנייה במוסקבה עמדה להתחיל. כבר בשעות הבוקר בני סיפר לנו שאת משחקי גביע העולם החברים רואים על כוס בירה בפאב המקומי. השעה הייתה כמעט ארבע. גיא דהרי, אחראי הנוי, התנדב לקחת אותנו בקלאב–קאר לפאב. אבל כשהגענו המקום היה סגור. בבירור שערך התברר שאם יפתחו זה יהיה רק למשחק המאוחר של אותו יום. עכשיו כולם מתרכזים בחיפוש בלונים ועפיפונים, אין ראש לכדורגל.

גיא הציע שנרד לבריכת השחייה, נשתה קפה ונירגע. נראה איך בניגוד למה שמדווחים בחדשות, ילדים משחקים במים, כמו בכל קיץ. “אתם נראים יותר לחוצים ממני", הוא צחק.

דהרי הגיע לכיסופים לפני שש שנים מפתח תקווה. אשתו היא בת המקום. “בחרתי לצאת מאזור הנוחות במרכז גם מתוך אג'נדה", הוא הסביר. “זו הארץ שלנו, אנחנו צריכים לחיות פה. אנחנו לא אמורים לפחד. עברתי לכאן גם בגלל דיל טוב - בית. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לראות את עצמי בגיל 70 ממשיך לשלם משכנתה, אסדת קידוח על הראש. פה הרבה יותר קל".

ותראה לאיזה ברוך הגעת.
“אם זה חיל האוויר שלהם, שיישאר ככה עוד מאה שנה. אבידות ברכוש זה כלום. זה אולי לא נעים, כמו עקיצה של יתוש, אבל למי הפלסטינים עושים רע? לעצמם. אנחנו נמשיך לחיות פה. השאלה היא לאן נרחיק עם המחשבה שכמה שיותר נרצה להיות בסדר, זה יסתדר. זה לא. אולי צריך לנהוג כמו טראמפ. כל הסכמי השלום נעשו מעמדה של כוח ואילו אנחנו רחמנים בני רחמנים. זו הבעיה".

אל השולחן הצטרף רוני, בן 46, מאנשי הביטחון של כיסופים. גם הוא הגיע לקיבוץ מבחוץ, לפני שש שנים, מאזור השרון. בין תחנות חייו גם שנים ארוכות בפריז.

“לילה חרא היה לנו", איש הביטחון נאנח. “שלוש פצצות מרגמה, אבל שמענו את הרעש בכל הגזרה. כשאני מבין שזה מתחיל בכרם שלום, אני יודע שעוד מעט זה יגיע אלי. ותאמין לי שזה לא נחמד להמתין לפצצה. הבוקר השתטחנו על האדמה, ממש שמענו את השריקה עוברת מעלינו".

רוני הוא גולנצ'יק. אם כיסופים הוא משורשי התנועה הקיבוצית, היום אפשר לראות שלאט–לאט עמדת השמאל המפויסת מפנה את מקומה לגישה יותר מיליטנטית ונוקשה. “קח 25 שנה אחורה, נלחמנו איתם כשהיו להם מקלות ואבנים", רוני אמר. “מקסימום הם היו מעלים כתובת גרפיטי על הקיר. ואם היינו תופסים נשק, הוא היה מאולתר. כנראה שמשהו לא עבד אם הם מצליחים להשבית מדינה. מבחינתי, אני שם עלי אפוד, לוקח נשק ורץ קדימה, אבל אף אחד לא ייתן לי. אני מעדיף שמיליון אמהות שלהם יבכו ולא אמא אחת שלי תבכה. אני רוצה שקט, רוצה שהילדים לא יפחדו בלילה".

גיא מחזיק בעמדה דומה: “הוא אומר ‘לא נותנים לי', אני אומר ‘לא נותנים לנו'. זו בסך הכל החלטה מדינית–צבאית. תלחץ על הכפתור ולא יהיה יותר איום. אנחנו בין עשר המדינות החזקות בעולם, אז עפיפונים הם לא הנושא. זה לשים יתוש על פיל, אבל הפיל צריך באיזשהו שלב להזיז רגל. ואני מקווה שאת כל ארבע הרגליים. די להתמגן לדעת. יש לנו כוח, בואו נשתמש בו".

רוני: “לעולם יש זיכרון קצר. במשך שבוע הוא יצעק, ומה אחרי? ימשיך להתעסק באבטלה ובצרות שלו. יעבור זעם. לא אמרתי לעשות שם שואה, אבל מבצע כן. להצהיר שזה מגיע מתוך התגוננות. אני גולנצ'יק, ואותי לימדו שאת הנחש הורגים מהראש".

קיבוצניקים ימניים?
גיא: “קוראים לזה דמוגרפיה. אנשים משתנים. האדם החדש. את רוב הקיבוצים עדיין מוליכה התנועה הקיבוצית, שהקו שלה הוא שמאלני, אבל יש כאלה שהתפכחו. כמה זמן אתה יכול להאמין בחלום שפג תוקפו? אנחנו לא מסכימים שזה יימשך ככה. הרוב השמאלני כבר לא מוצק. אני מעריך שזה משהו כמו 40-60 לטובתו. בעבר היו קיבוצים ש–95% מהם הצביעו למרצ, אלוהים ישמור. היום יש צעירים שלא אוכלים את חלומות השלום האלה".

לא שמנו לב, אבל המשחק במוסקבה נכנס לשלביו הסופיים. ישבנו בבריכה שאננים, לא ידענו שהמרוקאים תוקפים בחמת זעם במטרה למחוק את היתרון הפורטוגלי השביר. אבל בסוף רונאלדו עשה זאת שוב, 0-1 קטן.

שדות כיסופים עולים בלהבות. צילום: אריאל בשור
שדות כיסופים עולים בלהבות. צילום: אריאל בשור

משחק פוליטי

כיסופים הוא קיבוץ קטן, מתגוררים בו כמאה חברים. כל אחד מכיר את השני. לפני חמש שנים עברה אליו הד"ר לאנתרופולוגיה יעלה רענן, המלמדת במכללת ספיר מינהל ומדיניות ציבורית. ד"ר רענן היא סדין אדום מבחינת לא מעט אנשים בסביבה. אף על פי שביתה ניצב בשורת הבתים הראשונה של הקיבוץ לכיוון הגבול, היא פעילה ותיקה במפלגת חד"ש ומחזיקה בדעות הפוכות לגמרי מאלה של גיא ורוני.

“במפגש הראשון עם אנשי הקהילה שאלתי: ‘איך אתם מתייחסים לאנשים בעלי דעות פוליטיות לא סטנדרטיות?'", היא סיפרה. “התשובה המיידית הייתה: ‘תעשי מה שאת רוצה. דעותייך הן דעותייך'. יש כאלה שזה מעצבן אותם, אבל הרוב מבסוט. אנשים יודעים שאני תורמת בדרכי לחברה הישראלית ולקיבוץ".

ד"ר רענן לא מסתירה את דעותיה, למרות הוויכוח שהיא מעוררת. “הפוליטיקה היא חלק מחיי", היא הסבירה. “אני פעילה גם בין המלחמות, דורשת להפסיק את המצור על רצועת עזה. זה לא בא אלי ממש בהפתעה שיורים היום קסאמים. בנשמה אולי בהפתעה, אבל לא בראש".

ולשרוף את השדות?
“אני יכולה להבין אישה מוכה שרוצחת את בעלה, אבל האם זה בסדר? לא. אנחנו העצמנו את המצור על הרצועה. גם בארבע שנות השקט הסתכלתי על הזוועה ועל מדינת ישראל שמקשה על החיים שם, כאשר עזה לא מייצרת אלימות נגדנו. כמי שגרה סמוך לגבול אני לא מעוניינת בעוד מלחמה. היה צריך לעשות מהלכים בונים מהצד הישראלי שייתנו תקווה לחיים טובים יותר. ואפשר היה לעשות את זה בקלות".

כמו מה?
“האמירה הייתה שהמצור בא ליצור לחץ על חמאס או לשבור אותו. לא עובד. ניסינו, לא הצליח, בוא ננסה משהו אחר. אבל אנחנו לא מחליפים, כי כאילו המצור הפך לערך בפני עצמו. עזה היא ממש מול ביתי, אני רואה יום–יום את העזתים, בודקת אם יש להם חשמל. זה חלק מחיי, דברים שקשה להבין כשלא גרים פה. לפעמים חבר הכנסת דב חנין מתקשר ושואל: ‘יש חשמל?'. עצוב".

רענן עוררה לא מעט עוינות כלפיה עד שהקיבוץ נאלץ לכתוב בעמוד הפייסבוק שלו: “בכיסופים מתקיימת וחיה אוכלוסייה מגוונת מאוד, השומרת על אופי קהילתי ופלורליסטי. ליישוב עצמו אין זיקה לדבריה של יעלה רענן, שהיא חברת קיבוץ חיובית ביותר".

אפילו גיא דהרי הימני פרסם פוסט: “בקיבוץ יש אנשים מדהימים שרובם, או חלקם, אינם מסכימים עם דבריה של יעלה וגם ציינו זאת בפניה. אין הדבר מונע מאדם פרטי להתנהל בחייו כמו שהוא רואה לנכון, גם כאשר זה מנוגד לדעות שאר האנשים החיים בקיבוץ".

יעלה כבר התרגלה: “לא יודעת אם זה הגיע מאנשי תנועת אם תרצו ששונאים אותי וזה בסדר, שיהיה להם לבריאות, או מתוך הקיבוץ, אבל המציאו עלי שקר והפיצו. אני הרגשתי בנוח. הייתה לי תמיכה של מוסדות הקהילה וכתבתי משהו קצר בידיעון של כיסופים, שביטא את דעתי. תראה, הייתי נשואה לאדם שבזמנו התכוון לבחור בגנדי. עשינו הסכם שאני לא אבחר בחד"ש אלא במרצ, והוא לא יבחר בגנדי אלא בליכוד. ועשינו שלושה ילדים יחד. דעות לא אמורות להשפיע על משפחה או קהילה. יש לי שכנים בעלי דעות ימניות, ואני אוהבת אותם ואת ילדיהם באותה צורה שאני אוהבת את השמאלנים שחיים פה. אני לא מחשיבה דעה פוליטית כדרך לחשוב על אדם. אמרתי את זה בצורה קצרה וחריפה. אני יושבת ראש ועדת חינוך פה".

יש לך בכלל סיכוי לשנות את האקלים פה?
“יש שטיפת מוח בחברה הישראלית. הסטנדרט הוא שהעזתים הם לא בני אדם - וקשה לחמול על יצורים שהם לא בני אדם. כאן בכלל הערבים הם קבוצה אחרת לגמרי, גם כשהם אזרחים ושכנים. אני שונאת את האלימות של התקופה האחרונה. היא גורמת לי סבל עצום. ואז הלכתי לקוסמטיקאית אחרי הקסאמים והשריפות והיא אמרה: ‘צריך להרוג אותם'. אמרתי: ‘די, מספיק, לא להרוג'. המלחמה הקודמת לא הייתה מספיק קשה? אז עכשיו נהרוג 3,000 איש, 10,000, זה יעשה את ההבדל? הרי בין היתר אני הורגת את עצמי, לפחות את הנשמה".

רענן נשואה בשנית וכבר 15 שנה מתגוררת באזור. היא התחתנה עם בן קיבוץ בארי, וביחד יש להם שבעה ילדים. “אני אוהבת את הקהילה", היא אומרת. “יש אווירה חיובית של ‘חיה ותן לחיות'. זה לא מושלם, אבל אין קהילה קטנה שהיא מושלמת. מודה שעל השיקול של קרבה לגבול לא חשבתי מספיק. אבל גם אם הייתי חושבת יותר, עדיין הייתי עוברת לכאן. אני לא מוכנה שאלימות, ולא משנה מאיזה סוג, תהיה שיקול שבגללו אקבל החלטה".

עד מתי נחיה ככה?
“בהיסטוריה המודרנית לא הייתה מלחמה שלא נגמרה. אפילו האנגלים והצרפתים הצליחו לסיים אחרי מאה שנה. השאלה היא מתי ובאיזה מחיר. העזתים לא ימשיכו להיות בהסגר של שני מיליון אנשים עד סוף העולם. אני מקווה שאני תורמת בדרכי שזה יהיה קצת פחות כואב".

מדהים שגם הכדורגל לא הרגיע את הצדדים.
“היום הרציתי ומישהו דיבר נגד מסי ושכחתי לגמרי מהסיפור של ביטול המשחק של ארגנטינה בישראל. הוא אמר: ‘אני לא סובל את מסי, איזה יופי שזה מה שקרה'. הוא היה כל כך מבסוט מהכישלון, ואני שאלתי: ‘למה דווקא מסי?'. אתה מבין, גם הכדורגל הפך כאן לכלי".