1. מהדורה מוגבלת


תמלילי ההקלטות של ניר חפץ, שהובאו השבוע על ידי גיא פלג במהדורת החדשות הם מסמך חשוב. המתקפה על חפץ, האיש שלא היינו קונים ממנו סיגר משומש, הייתה צפויה אבל היא לא רלוונטית. לא לחפץ צריך להאזין בהקלטות הללו אלא לבני שיחו, שהם הרגולטורים הבכירים ביותר במשרד ראש הממשלה: חשב המשרד והיועצת המשפטית.



התמלילים חושפים מציאות הזויה, כאוטית, ספק פלילית, שבה מטרילה "גברת" אחת את שאר העולם בדרישות אינסופיות, גחמות מטורללות והתעללויות מגוונות, כשאף אחד לא מעז להתייצב שם, באזור האסון ולהגיד לה "עד כאן". לא בעלה, המנהיג החזק, מאלף הפולנים, משפיל הטורקים ומזחיל האייתוללות, לא היועץ המשפטי לממשלה, לא היועצת המשפטית במשרד, לא החשב, לא הגזבר, לא הספר ואפילו לא המשטרה. הם כולם מפחדים.



וכך אפשר לשמוע את היועצת המשפטית שלומית ברנע־פרגו או את החשב לשעבר יוסי שטראוס מדברים על מזוודות הכביסה שהגברת מטלטלת בנסיעות לחו"ל כדי לשגר אותן לניקוי יבש במלונות הפאר על חשבוננו; על הכפפתם של ראשי הסגל לדורותיהם לטובת עבודת משק בית של משפחת המלוכה; על העובדה שהיא שולחת שוב ושוב עובדים קשי יום של המשרד לרכוש עבורה מוצרים שונים ולא מחזירה את הכסף; על מיני־בר במלון במוסקבה בסך 6,000 דולר, ועוד סיפורים שלא ייאמנו מהסוג הזה. סיפורים שיכולים לשמוט את לסתו של כל אדם נורמלי, חוץ מקוראי הטור הזה, שקוראים אותם כבר שנים ארוכות.



ניר חפץ. קרדיט: פלאש 90



לי יש לא מעט תדפיסי חשבונות של מלונות פאר שבהם התאכסנו בני הזוג נתניהו לאורך השנים. סיפור המיני־בר חוזר על עצמו בכל פעם. אף פעם לא על חשבונם שלהם. כשבנימין נתניהו היה יו"ר האופוזיציה הוא דאג שמי ממקורביו המיליארדרים או "ידידי הליכוד בארה"ב" או מאן דהוא ישלמו את החשבון. גם הסכום לא מופרך. בסוויטות הפאר הנשיאותיות שבהן מתגוררים השניים, אין מיני־בר רגיל. יש שם בקבוקים גדולים של מותגי האלכוהול היקרים בעולם, בדרך כלל במהדורה מוגבלת.



אודליה כרמון, שהייתה העוזרת של נתניהו בתקופה ההיא, מספרת שחשבונות המיני־בר הגבוהים במיוחד נרשמו בימי עזיבת המלון, כלומר בימי הצ'ק אאוט, לפעמים בשעות לפנות בוקר. כלומר, ברור שיד נעלמה "מנקה" את המיני־בר היקר לתוך המזוודה עם עזיבת הסוויטה, שיהיה מה לשתות בבית. בהנחה שיש במזוודה מספיק מקום, ליד הבגדים שחזרו מניקוי יבש.



אז איך הגיב ראש הממשלה על פרסומי השבוע? כרגיל. מדובר בפייק ניוז, אמר, בשקרים ובמסע רדיפה. איזה שקרים, אדוני ראש הממשלה? מי משקר כאן? החשב שלך? היועצת המשפטית שלך? מה פייק כאן? מדובר בהקלטות של האנשים הכי קרובים לטירוף שאתה ורעייתך מייצרים. מישהו זייף את ההקלטות הללו? נכון, שליחיך הבהולים מנסים עכשיו להוציא מחוץ לחוק שימוש בהקלטות או פרסומן, במקום שיפעלו להוציא מחוץ לחוק חזירות מהסוג שהתמלילים הללו מתארים. מסע הרדיפה שעליו אתה מדבר הוא מסע הרדיפה שלך ושל רעייתך אחר הקופה הציבורית. חתיכת מסע זה היה. כבר יותר מ־20 שנה, מאז פרשת עמדי והמתנות שממנה נחלצתם בעור שיניכם. ואתם ממשיכים. אז בואו נמשיך גם אנחנו.



2. חקירה על יבש


חוץ מתמלילי ההקלטות, פרסם פלג השבוע גם את עדותה במשטרה של היועמ"שית ברנע־פרגו. הפרסום הזה חשוב אפילו יותר מקודמיו, כי העדות טרייה. היא ניתנה בתחילת החודש. כלומר, עכשיו. היא השוותה בין היקף הבקשות של משפחת אולמרט לדירתה הפרטית בתל אביב לבין היקף הבקשות של משפחת נתניהו הנוגעות לווילה בקיסריה. ובכן, האולמרטים כמעט לא ביקשו כלום. הנתניהו'ז לא מפסיקים לבקש. לבקש? לדרוש. כי כשלא אישרה את בקשתם, סיפרה, הפך ראש הממשלה לעוין כלפיה.



בייאושה, ניסתה ברנע־פרגו לגלגל את ההחלטות בעניין דרישות הגברת למעלה, ללשכת היועמ"ש. אולי בגלל זה המשנה ליועמ"ש, אבי ליכט, הגיע לאחרונה למסקנה שעדיף לברוח מאשר להישאר במחוזות הללו. כך או אחרת, היועמ"ש אביחי מנדלבליט לא לקח אחריות על הטירוף הזה ולא עשה דבר על מנת להפסיקו. ברנע־פרגו נשארה שם לבדה. "הבקשות היו תכופות, מגוונות, יומיומיות", סיפרה, "נדרשתי להתמודד עם ניסיונות להערים על הנוהל... כאשר תשובות שליליות הובילו ליחס עוין כמי שלא משתפת פעולה. זה נועד לרכישות במעון הפרטי כגון תיקון תריסים, תיקון נזילות, איטום, תיקון שביל, מספר הבקשות עצום.



"נדמה לי שיש בקשות רבות נוספות שכלל לא הגיעו אלי... כאשר תיקון ליקויים שונים הוצג כתחזוקה, למרות שהדבר מהווה השבחה. כשמדברים על צורך דחוף בתיקון מיידי, למרות שהצורך הזה לא קיים (כאן נתנה דוגמה לצ'ילר, מזגן גינה, שלדברי אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, "שובק", אבל הוא עובד עד היום)" וכו' וכו' וכו'.



בדבריה מדגישה ברנע־פרגו את העובדה שהבקשות הללו נמשכות כל הזמן, גם בימינו אלה. חשבתם ששלוש חקירות פליליות, כתב אישום אחד (בינתיים) ואין ספור פרסומים ירגיעו את הבולמוס של הגברת? טעיתם. הכל נמשך כרגיל. ולמה לא, בעצם? קצב הבקשות מהיר בהרבה מהחקירה. אתם יודעים כמה ניקוי יבש עוד אפשר להספיק לעשות עד שחקירות ראש הממשלה ימוצו?



הנה סיפור טרי: בבלפור התרחש לאחרונה שיפוץ. הפעם נמצא פתרון יצירתי לעלותו: את השיפוץ ביצע אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון. האגף הזה יודע לבנות, ואין סיבה שבעולם שלא נשתמש בו לשיפוץ ולתחזוקת מבנים השייכים למדינה, כמו המעון בבלפור. אבל זה לא נגמר בזה. כי אז דרש מי שדרש/ה שאגף ההנדסה והבינוי ימשיך אחרי השיפוץ בבלפור לשיפוץ בקיסריה. כן, הם לא לומדים כלום. את השיפוץ בקיסריה לא אישרו. לא המנכ"ל אלי גרונר, גם לא היועמ"שית ברנע־פרגו. נדמה לי שאז פרצה התקרית שבה, על פי הפרסומים, הסתערה הגברת על גרונר עם עט.



לו הייתי מקורב לראש הסגל יואב הורוביץ, הייתי מזהיר אותו. עכשיו, אחרי שאלי גרונר נס על נפשו מאזור האסון, התמנית למ"מ המנכ"ל. כלומר, בועת הטרלול כולה הונחה על כתפיך השחוחות. זכור, מר הורוביץ היקר, עדיף לחטוף עט בעין מאשר את להב 433 בשש בבוקר בבית. הישיבה שהתקיימה אצלך ביום שני, למשל, שבו נדון השיפוץ בבלפור, מכילה פוטנציאל הרסני. אנחנו יודעים שאתה מקנא בגרונר קנאה עזה על שנחלץ מהתופת והשאיר אותך לבד. אל תאשר שום דבר שגרונר, איש הגון, לא היה מאשר. נכון, היועץ מנדלבליט עובד לאט והסיכוי שיגיעו אליך במילניום הנוכחי קלוש, ובכל זאת. עדיף צלצולים באוזניים על ספירת בוקר במעשיהו.



3. מסר מלמעלה


חוץ מלהגדיר כל מה שמתפרסם כ"פייק ניוז", עוסקים אנשיו של ראש הממשלה בשבוע החולף בהפצת מסרונים שונים שקיבלה הגברת ממכפישיה. משעשעים במיוחד היו מסרונים ששיגרה ג'ודי ניר־מוזס, מי שמרבה לבקר לאחרונה את השכינה מבלפור, אבל פעם נהגה לקלס ולרומם אותה, את יופיה, סגולותיה השונות, מידותיה התרומיות ושאר ירקות.



מדובר בפולקלור, אבל מתעוררת שאלה: הרי כשנחקרה פרשת שיבוש הראיות בפרשת בזק, שבמהלכה חשדה המשטרה שהמעורבים, כולל "הגברת", השמידו מסרונים ששיגרו זה לזה, התגובה מבלפור הייתה שהגברת מחקה את כל מסרוני הוואטסאפ שלה כדי לפנות מקום על המכשיר הסלולרי. אז איך יכול להיות שמסרוני השיבוש לכאורה נעלמו, בעוד מסרוני השבח שרירים וקיימים? האם רפא"ל פיתחה עבור הגברת אפליקציה מיוחדת שיודעת להשמיד רק מסרונים מפלילים ולשמור מסרונים מהללים?



ג'ודי ניר מוזס. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



ועצה קטנה ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט: הופעת השבוע בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט. ניסית להסביר מה קורה בחקירות ראש הממשלה. לא ממש הצלחת. מצד שני, גם ההתרגשות מאמירתך כי "המלצות אין פירושן שיהיה כתב אישום" מיותרת. זו האמת. המשטרה ממליצה ואתה מחליט. אמת ויציב. תרשה לי להתייחס לאמירתך הצינית ש"הצייצנים והמפגינים לא מזיזים לי את קצה הציפורן". חבל שהאמירה הזו נאמרה. ראשית, כי היא מוכיחה את ההפך. אם המפגינים לא היו מזיזים לך, לא היית מתייחס לזה. העובדה שהרשית לעצמך לתקוף אנשים שמוחים בדרך דמוקרטית מעידה על כך שזה מעצבן אותך, מזיז לך, מטריד אותך ונמצא על סדר היום שלך.



אז ככה: ישראל היא, עדיין, מדינה דמוקרטית. ככזו מותר לאזרחיה להפגין כשנדמה להם שמשהו לא תקין קורה. המחאה נגד התמשכות חקירות נתניהו היא מחאה דמוקרטית לגיטימית לגמרי. היא אושרה גם בבג"ץ. אתה צריך לתת למחאה הזו כבוד. לא לשדר כלפיה בוז. כדאי שתרים רגע ראש ותביט צפונה, למדינה שבה השלטון ערף את ראש הדמוקרטיה, בדרכים דמוקרטיות. אתה לא רוצה שנגיע לשם, נכון? אבל אנחנו בדרך לשם ומי שצריך לבלום את הדרך הזו, זה אתה. יחד איתנו.



רצית להיות היועץ המשפטי לממשלה. ידעת במה זה כרוך. ועדת האיתור אפילו עימתה אותך עם האפשרות שתצטרך לחקור או להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. לא מצמצת. הודעת שתוכל לעמוד במבחן הזה. אז עכשיו תירגע, תתעלם מרעשי הרקע ותבצע את תפקידך, שאין חשוב ממנו.



4. תוכנית ההתנתקות


המשבר העמוק בין יהדות התפוצות לישראל בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שהסוכנות בחרה לעצמה יו"ר חדש "על הראש" של ראש ממשלת ישראל. זה אירוע חריג מאוד, אולי אפילו דרמטי, שמשקף את הלך הרוח הרווח בקרב רוב יהודי העולם. מתחיל להימאס להם מאיתנו. דור ניצולי השואה נעלם, הדור השני מתקדם אף הוא אל הגיל השלישי, תחושת הנס הציוני מתפוגגת, ומה שנשאר למיליוני היהודים החמים המפוזרים בגולה הוא להביט במדינה היהודית כלא מאמינים. המדינה שעליה חלמו האבות המייסדים נעלמת אט־אט מהפריים היהודי ובמקומה משתלטת עליו מעצמה לאומנית, מתבדלת, חורצת לשון.



פעם כשפגשת יהודי בניו יורק או בבוסטון או בלונדון והזכרת את השם ישראל, באופן אוטומטי היה מתפשט חיוך על פניו. כיום במקרים רבים מתפשטת על הפנים הבעת גועל. בקהילות יהודיות רבות בצפון אמריקה לא רוצים לשמוע יותר על ישראל. הצעירים מדירים רגליהם. אלמלא "תגלית" המבורכת, האסון כבר היה כאן.



הם מביטים בנו, הישראלים, רואים את השחץ, את הביטחון העצמי הגורף, את תחושת ה"אני ואפסי עוד" ואת השכנוע העצמי העמוק שצמחה כאן מעצמה עולמית על גדות הירקון שלא צריכה שום דבר מאף אחד, כל עוד יש לנו את ביבי וטראמפ, ונבהלים. לאן נעלמה הצניעות? לאן נעלמו הערכים המשותפים? איפה הזיכרון? הרי בכל פעם שעם ישראל השתכנע שהוא מעצמה, הגיע חורבן.



בין ישראל ליהודי התפוצות מתרחש בשנים האחרונות תהליך מייסר אבל ברור של התנתקות. מתווה הכותל האיץ מאוד את התהליך הזה. תזכורת: נתניהו מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לפתור את הסוגיה. מנדלבליט עבד שנתיים. הוא יהודי אורתודוקסי, כזכור. התהליך כולו לווה בהתייעצויות עם החרדים. הושג פתרון מוסכם. הממשלה הצביעה ואישרה אותו. תחושת היסטוריה התפשטה באוויר. הנה, סוף־סוף מקבלים כל היהודים דריסת רגל, סמלית ככל שתהיה, בכותל המערבי.



הכותל שוחרר פעם נוספת מטלפיה של האורתודוקסיה החשוכה (שמאפשרת לעבריין מין בשם "הרב ברלנד" להחנות את רכב השרד שלו על רחבת המתפללים, אבל ליהודי ציוני אוהב ישראל שמוגדר כקונסרבטיבי או רפורמי אסור להתקרב לשם) וחזר למשחרריו המקוריים. ואז, החלו הפשקווילים ברחוב החרדי להתפשקוול, מה שגרם לגפני להשתעל, לליצמן למצמץ ולנתניהו להתרוצץ. ביבי נבהל וברח. מתווה הכותל בוטל כלעומת שבא. יהודי העולם הבינו שהם בתחתית פירמידת המזון.



מתווה הכותל הוא רק חלק מהמשבר, אבל הוא ללא ספק גם הסמל שלו. נתניהו הבין את זה. לא, אין לו כוונה להיפרד מליצמן וגפני לטובת היהדות העולמית, אז הוא מתמרן על הסנטימטר המרובע האפשרי. לכן גובש הפתרון החלופי בהגדלת "קשת רובינסון" בכותל, שאינה רחבת התפילה הכללית, כדי לפצות את זרמי היהדות שאינם "חרדים". עכשיו, כל מה שצריך זה שוועדת שרים תאשר את העבודות במקום.



אבל בראש ועדת השרים הזו עומדת השרה הצדקת, האברכית המפורסמת, הרבנית המקפידה בקלה כחמורה, גאונת הדור מירי רגב. בואו ניכנס רגע לנעליה: על כף המאזניים החלטה חשובה מאין כמוה. אפילו יותר מהאירוויזיון. בכוחה להתניע, אולי, תהליך של שיקום וריפוי מול מיליוני היהודים בעולם.



אחדות עם ישראל על הפרק, וזו אינה קלישאה. ומה יש בצד השני של המאזניים? אה, שם יש קבוצה של כמה מאות, אומרים אולי אפילו יותר מאלף מתפקדי ליכוד מהאגף החרד"לי. הם לא רוצים שזה יקרה. הם מעדיפים להמשיך להסתגר בכוך האפל שבו הם נעלו את כולנו, לשלוח את מיליוני יהודי ארה"ב קיבינימט ולתת להם גט כריתות.



זה שאנחנו זקוקים ליהודים האלה כאוויר לנשימה באיפא"ק, בוושינגטון, בקמפוסים, בתרומות, בגיבוי הפוליטי, הלאומי, המדיני והבינלאומי שהם מעניקים לנו כל השנים, עובר לקנאים הללו ליד האוזן. אז מירי רגב צריכה לבחור בין שתי האופציות הללו. ומה היא בוחרת? את האופציה השנייה. כמה מאות מתפקדים חשובים לה יותר מיהדות העולם. צודקת. יהדות העולם לא מצביעה בפריימריז. הרפורמים והקונסרבטיבים לא יזילו דמעה אם היא תסיים, בטעות, רק במקום השני בפריימריז. אז שהמשומדים האלה יחפשו אותה.



הסיפור הזה חשוב. הוא מדגים בפנינו, בדרך הבוטה ביותר, לאן הגענו ומי הם נבחרינו. האחווה, שותפות הגורל והשיתוף בין ישראל ליהודי העולם חשובה יותר מהמשך המתח בעזה ואפילו יותר מהחזית הצפונית. עם האויבים שלנו נדע להסתדר. כאן, מדובר באחים שלנו. היו ימים בארץ הזו שבהם נבחרי הציבור העדיפו את טובת המדינה על טובתם האישית. בכל דילמה בין רווח אישי פוליטי כלשהו לביטחונה או טובתה של המדינה, לא הייתה דילמה. גם היום אין דילמה. אני מעריך שרגב אפילו לא התלבטה לפני שהגיעה להחלטה שלה, שגרמה לה השבוע להתפוטר מראשות ועדת השרים, רק כדי שלא תפעל "בניגוד למצפונה".



כן, מצפונה. ביום חמישי אמרה רגב לגלי צה"ל ש"אני לא אוכל לאשר את מתווה הכותל כפי שהוא היום, זו שאלה מצפונית שמנוגדת לערכים שלי, אני לא רוצה לראות נשים עם טלית בכותל... רחבה מעורבת תהפוך את הכותל למקום שאליו יבואו נשים שיעשו מניפולציות". לשמוע ולא להאמין. לא מזמן צולמה רגב נכנסת עם משפחתה ל"גוצ'ה", משרץ פירות ים פופולרי בתל אביב. מי שמכיר את רגב (כמוני, למשל), יודע שהיא דתייה קצת פחות מיאיר לפיד. כאישה שהגיעה (בדרכים שפורטו כאן בטורים קודמים) לדרגה בכירה בצבא, היא הייתה אמורה לצעוד בראש המחנה שלוחם למען הפיכת רחבה צרה וצדדית אחת מול הכותל למעורבת.



בעידן שבו נשות איראן מורדות נגד הצ'אדור ונשות סעודיה מתחילות לנהוג, מובילה רגב את המשך גידורן של נשות ישראל במכלאות נפרדות ומרוחקות ואף טוענת שזה "צו מצפונה". גם המאמץ שלה למנוע הגעת "נשים שעושות מניפולציות" לסביבת הכותל נוגע ללב. מעניין איך היא הייתה מסתדרת בלי מניפולציות.



5. סוכנות למקרים מיוחדים


כמה שנתניהו נעלב מבחירתו של יצחק הרצוג ליו"ר הסוכנות. מבחינתו של ראש הממשלה הוא יכול להשליך את יהדות העולם אל מתחת לגלגלי האוטובוס שבו נוהגים הליצמנים והאוונגלים, אבל הם חייבים להמשיך לכרכר על פי מנגינת חלילו. אז זהו, שלא. אחרי שהפסיד בקרב ביום חמישי היה נתניהו רחוק מלוותר. הוא שיסה את שני מקורביו, ראש הסגל יואב הורוביץ ומזכיר הממשלה צחי ברוורמן באנשי הסוכנות בים, באוויר וביבשה.



הם שיגרו איומים מרומזים ומפורשים, דיברו על ניתוק יחסים, ביטול תקציבים, איפול פנסים ומה לא. "ראש הממשלה לא יעבור על זה בשתיקה", איימו, "יוטלו סנקציות חריפות", התרו. נדמה לי שלשני הג'נטלמנים האלה, פקידי ציבור ממלכתיים, אסור להתעסק בפוליטיקה, אבל מי סופר. כך או אחרת, בכירי הסוכנות לא באמת התרשמו. אפשר לחשוב מה נתניהו יכול לעשות להם, שעוד לא עשה. לו טרח להעביר את שמו של יובל שטייניץ כמועמדו לתפקיד מבעוד מועד, יכול להיות שלא היה נזקק לכל זה. אבל ביבי בכלל לא הטריד את עצמו בסוגיה, התעלם מפניות הסוכנות ואחרי שהתברר שאיחר את המועד, התקומם ונעלב.



לשיא הגיעו הדברים ביום ראשון, עת חבר הנאמנים של הסוכנות עמד להתכנס ולאשר את מינוי הרצוג. אנשי נתניהו המשיכו את קרב המאסף כרגיל. הם התייצבו בכניסה לאירוע ועוד ניסו לקושש נפשות. קצת אחרי תשע בבוקר עוד התקשר אחד מבכירי לשכת רה"מ לאחד מבכירי הסוכנות והציע "לדחות את ההחלטה בחודש־חודשיים". חכה רגע, אמר איש הסוכנות לבן שיחו, בוז'י בדיוק מדבר. על מה הוא מדבר? תהה שליחו של ראש הממשלה. זה נאום הניצחון שלו, עדכן איש הסוכנות. ואז, כבמטה קסם, הכל התפוגג.



6. גיים צ'יינג'ר


מן המפורסמות הוא שכדי להיות במיטבו, זקוק ראש ממשלתנו לאיום חיצוני תמידי. האסון הכי גדול שיכול לקרות לו הוא היעדר איומים. זה נכון לגבי כל התחומים: מדיני, ביטחוני, פוליטי. אם נתמקד בפוליטי, הרי שעכשיו זה בני גנץ. "גיים צ'יינג'ר", זה השם שבו מכנה ביבי את הרמטכ"ל לשעבר. גנץ הוא היחיד שיכול להשפיע על המפה הפוליטית הנשלטת באופן בלעדי על ידי נתניהו. כניסתו למשחק משנה את הכללים. הוא היחיד שיכול להעביר קולות מימין לשמאל, או מביבי למישהו אחר.



בני גנץ. צילום: עודד קרני



זה מזכיר מאוד את הפוביה שפיתח נתניהו בזמנים אחרים מרמטכ"ל אחר. בקדנציה הראשונה שלו, כשהחל לגלוש לתוך מהומות פוליטיות, שערוריות ציבוריות וכאוס כללי, הביט נתניהו ביו"ר האופוזיציה דאז, אהוד ברק, בחמלה. הוא לא פחד מברק. הוא פחד מהרמטכ"ל המכהן, אמנון ליפקין שחק. חוק הצינון, שנועד לייבש את מאגר המנהיגות בישראל לטובת נתניהו, עוד לא בא אז לעולם. אז נתניהו פצח בהכנות בהולות לקדם את פני צרתו של ליפקין שחק, והצליח להמיס אותו. מי שניצח אותו בסוף, היה דווקא ברק.



עכשיו תורו של גנץ. הוא עוד לא נכנס רשמית לפוליטיקה, אבל הוא כבר מכהן כליפקין שחק החדש. האמת היא שיש ביניהם דמיון מובהק: הופעה רמטכ"לית מהוקצעת, כריזמה שקטה, יפי בלורית ותואר קלאסיים. הבעיה היא שכדי להוון את הכריזמה הזו צריך לעבור דרך הביצה שורצת הכרישים והתנינים, לטבול באגם התרגילים המלוכלכים, לפלס את הדרך במרפקים מחודדים ובלי אלוהים. כאן אנשים כליפקין שחק וגנץ הולכים לאיבוד. זה ייאמר לזכותם, כמובן.



כאן יצליחו רק אלה ששאפתנותם הפוליטית חזקה יותר מכל תכונה אחרת. זהו אזור הקינון של הפוליטיקאים החדשים, אלה שציניותם אומנותם, שיבחרו בטובתם האישית על פני טובת המדינה, שידרכו על כל מה שצריך לדרוך בדרך לפריימריז, שימכרו את אמא שלהם, או את הכליה של יריבם למפלגה, בשביל עוד קבוצת מתפקדים. אלה שמבטיחים מראש הבטחות שאין בדעתם לקיים.



ביום רביעי בלילה שוגר סקר אינטרנטי לחברי פאנל אינטרנטי בשירותו של מכון סקרים גדול. השאלה הראשונה הייתה "לו היו נערכות היום בחירות לכנסת, כשגבי אשכנזי מצטרף להנהגת הליכוד וכל יתר המפלגות ללא שינוי, לאיזו מפלגה היית מצביע?". התשובה הראשונה הייתה "מפלגה בראשות נתניהו כאשר גבי אשכנזי מצטרף להנהגת המפלגה". השאלה השנייה עסקה בבני גנץ, לו התייצב בראש המחנה הציוני. השאלה השלישית עסקה בבני גנץ לו התייצב במקום השני ביש עתיד (אחרי לפיד), והשאלה הרביעית באפשרות שבני גנץ יקים מפלגה עצמאית וירוץ בראשה.



אני מעריך שהסקר הוזמן על ידי הליכוד או על ידי נתניהו או מישהו מטעמם. יש בו מאמץ למדוד את משקלו של גנץ, ולבדוק תגובה ציונית הולמת (גיוס אשכנזי כקונטרה). עד לא מזמן התעסקו בבלפור במאמץ מיוזע לברר מתי בדיוק מסתיים הצינון של גנץ. על פי הרמטכ"ל לשעבר, מדובר בסוף אוקטובר השנה. בבלפור קיוו שמדובר בכלל בפברואר בשנה הבאה, מה שהיה מאפשר לנתניהו לרוץ לבחירות עוד קודם ולתפוס את גנץ מחוץ למשחק. בזה הוא עוסק, ראש ממשלתנו, סביב השעון. תמיד תהיה לו איראן, או גנץ, או ליפקין שחק לפחד מהם ולהתכונן לקראתם. זו הסיבה העיקרית לכך שהוא עוד כאן.



[email protected]