הדבר האחרון שאתה רוצה שיקרה לך לפני נסיעה מתוכננת לניו יורק זה הסתבכות עם האמריקאים. אבל הנה, זה קרה ולא באשמתי, הפעם באשמת עיתונאית אמריקאית שרצה הגורל ושמה כשמי: טליה לוין. מדובר בכתבת מגזין ה"ניו יורקר" שהצליחה להסתבך, ולא בפעם הראשונה, בספק פליטת פה ספק אמירה מכוונת, כששחטה פרה קדושה: גיבור מלחמה אמריקאי שאותו כינתה "נאצי". פרטי הסיפור הקטנים לא ממש חשובים כאן, אלא בעיקר מה שקרה אחר כך ברשת חברתית לטליה לוין אחרת, כתבת מגזין "מעריב", שגרה בתל אביב וטרם הספיקה לבקר בניו יורק.
בגלל הפרשי השעות תפסתי את השערורייה מאוחר מדי. ליתר דיוק חלפו יותר משש שעות של לינץ' אגרסיבי שנעשה בי בטוויטר עד שהתעוררתי וראיתי את מעשה הזוועה. תחשבו שאתם נוסעים לטיול, חוזרים הביתה ומוצאים את כל הדירה שלכם הפוכה. זה בדיוק מה שקרה לי כשהתעוררתי בשבע בבוקר והבטתי בחשבון הטוויטר שלי בעיניים עצומות למחצה.
במחשבה שנייה, לא היה אפשר להאשים אותם. לפני כשנה טוויטר העניקה לי "וי כחול", שמשמעו וריפיקציה לחשבון. דהיינו אישור שהחשבון שלי מקורי ואינני מתחזה, ואני היא טליה לוין העיתונאית שמפרסמת כתבות. אותו אישור הוא זה שגרם למאות (ואני לא מגזימה) אמריקאים חמומי מוח שטליה לוין כתבת ה"ניו יורקר" פגעה בנימי נפשם, לתייג אותי בפוסטים נוסח "הצל", רק באנגלית.
כשפתחתי את תיבת ההודעות הפרטית, מצאתי בה בקשות לראיונות מכל מיני תוכניות רדיו אמריקאיות שהציעו לי להתנצל בפני האומה הנעלבת. אחד הכתבים הצבאיים מביטאון מוכר שלח לי רשימת שאלות עם בקשה לענות עליהן לאלתר לפני הגשת תביעה נגדי. "את לא עיתונאית", נכתב, "איך את לא מתביישת?". תשובתי שיש כאן טעות וזו לא אני נענתה ב"אנחנו רואים שזו את. את עיתונאית, וטוויטר מאשר זאת". עכשיו לכי תוכיחי שאין לך אחות, כשבעצם יש לך אבל זו לא האחות הנכונה.
"מן הסתם מישהו העליל על יוזף ק', שכן בוקר אחד נעצר על לא עוול בכפו", כתב פרנץ קפקא ב"המשפט", ואני רק הבטתי לשמיים והודיתי על כך שזה הסתיים בלינץ' בטוויטר ולא במשהו גרוע יותר.
בבוקר אחרי דקות ארוכות של צחוק גיליתי שהמקור לטעות הוא עיתונאי חסר זהירות שבמאמרו הנוקב נגדה איית בצורה לא נכונה את שם משפחתה של הכתבת Lavin והלך על Levin, כשמי. מכאן כבר לא היה אפשר לעצור את כדור השלג. השערורייה יצאה מטווח עיניהם של קוראי ה"ניו יורקר" והגיעה למחוזות אמריקאים הארד קור. התגובה הראשונה שלי הייתה להשתעשע עם המטרילים, אלא שכנראה צודקים כל מי שאומרים שיש משהו באנרגיה של מילים רעות המכוונות אלייך במסות עצומות, והן יכולות להזיז משהו בנפשך.
מה שהצחיק אותי בבוקר הפך למועקה בצהריים ונגמר בפחד אמיתי לקראת שעות הערב. זה אומנם רחוק, ואני מודה שאת רוב הקללות המתוחכמות באנגלית אפילו לא הצלחתי לתרגם ובשלב מסוים הפסקתי לענות על ההודעות - אך קראתי את כל דברי הנאצה ולו רק בשביל למצות את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכי כדי לעשות השוואות של טרולי מקלדת משני העמים.
בערב ייעץ לי חבר לנעוץ בפרופיל הודעת הכחשה רשמית, שתשמש כדחליל לכל הזבובים הטורדניים, בתקווה שייכנסו לפרופיל שלי לפחות כדי לבדוק אם תמונתי דומה ולו במעט לתמונה המתנוססת במאמר של טליה לוין בגרסה האמריקאית. אין כמובן כל קשר בין התמונות.
התאכזבתי בעיקר מהעיתונאים האמריקאים, שגם הם הפכו עצלנים ופנו אלי בלי שטרחו ולו לרגע לקרוא בעיון את שורת הכותרת בעמוד האישי שלי, זו שמסגירה את זהותי האמיתית ואת ארץ מגורי - ישראל. יותר מכל התאכזבתי מאומת הפוליטיקלי קורקט המנומסת, ובפרט מתגובה אחת שטענה בעקבות הכחשתי: "אוקיי, אז זו לא את, אבל יש לך עדיין שם כמו זה של האישה הרעה הזו ומגיע לך".
רגע לפני שהתייאשתי לחלוטין מהאנושות המודרנית, שבכל מקום על הגלובוס ממתינה כצייד לכבשה תמימה כדי לבצע בה את זממה כבמעשה אונס קבוצתי ברוטאלי, קיבלתי מכתב התנצלות מאחת המגיבות שהבטיחה לעזור לי ולהפיץ את "פוסט החפות" שעושה סדר בבלגן. זה עבד. במקום קללות,
הפתיעו אותי רבים מהמגיבים בבקשות סליחה. כמובן שסלחתי.
והרי לכם ההבדל: לאמריקאים נותר עוד בדל קטן של נימוס. האנושות עוד לא איבדה את צלמה לגמרי. נשמתי לרווחה. מה שכן, אני מבינה שבעת הזאת קבוצות קיצוניות משני הצדדים מתחילות לקבל כוח אחרי שנים של דיכוי ומיינסטרים. אפרופו נאצים, זה קרה לא רק לפני 80 שנה בהקשרים אחרים, אלא לאורך ההיסטוריה בנקודות ציון מסוימות. אז נותרנו עם קיצון משמאל, קיצון מימין ותקווה אחת קטנה שיום אחד המאזניים יתיישרו. עד שזה יקרה, ואחרי ההתנסות האחרונה "על יבש", החלטתי בצער רב שאולי בטוח יותר שארד למחתרת עם דעותי באשר הן, ולו רק לכמה שבועות.