לאחרונה הגיש חיים רמון תביעת דיבה נגד הדר שגיא, יושבת ראש תא הסטודנטיות "תל אביביות". שגיא פנתה אל הנהלת האוניברסיטה כדי שזו תימנע מלהעסיק את רמון כמרצה. "לא ייתכן שמי שהורשע במעשה מגונה באישה צעירה...ילמד כעת נשים צעירות, סטודנטיות באוניברסיטה", כתבה שגיא, "העסקה של 'עבריין מין' על ידי האוניברסיטה מהווה עמדה ברורה של תמיכה באדם זה". מה שעורר את חמתו של רמון היה הביטוי "עבריין מין". בטורי הדעה ובתוכניות הראיונות בתקשורת המשודרת נשמעו דעות לכאן ולכאן. על כל פנים, זה היה עניין לענות בו.
 
במקביל התפוצצה שוב ברעש גדול פרשת העיתונאי ארי שביט. לפני כשנתיים הואשם שביט על ידי העיתונאית האמריקאית דניאל ברין בכך שתקף אותה מינית. אף שלא הוגשה שום תלונה למשטרה (ולכן גם לא היה שום הליך פלילי), הצהיר שביט שהוא בוש במעשיו, התנצל והתפטר מעבודתו כעיתונאי ב"הארץ" וכפרשן בערוץ 10. בסוף השבוע התפרסמה שיחה בין ארי שביט לד"ר אורית קמיר, אחת ממנסחות החוק נגד הטרדה מינית - ראיון שכולו הבעת חרטה, חזרה בתשובה והכאה על חטא. קמיר אולי האמינה לו וקיבלה את הבעת החרטה, אך אישה אחרת נפגעה עמוקות מהזיכוי הפומבי. בת זוגה של בתו של שביט פרסמה כי שביט לכאורה הטריד גם אותה וניסה לנשקה בכוח. התקשורת התפוצצה, גם שביט. נשמעו דעות לכאן ולכאן. על כל פנים, גם זה היה עניין לענות בו.
 
רק עניין אחד לא היה מעניין דיו כדי להקים סערה בתקשורת: שובו של אולמרט לזירה הציבורית. מי שנדון והורשע וישב בכלא על לקיחת שוחד, שיבוש הליכי משפט, מרמה והפרת אמונים, ואפילו ניסה אחר כך לזכות במחיקת הקלון שבמעשיו - חוזר, ולא בשקט, לזירה הציבורית. בעיני אלו המזמינים אותו או הממנים אותו, הוא כנראה צח כשלג, וראוי לשאת בכיבודים השונים. לפני שבוע התבשרנו כי הוא התמנה לעמוד בראש מועצה ציבורית של עמותת "מהיום" - לאורח חיים בריא ולמניעת סוכרת. עם חברי המועצה נמנים גם פרופ' איתמר רז, פרופ' מרדכי שני, הכדורגלן אורי מלמיליאן, הטניסאית שחר פאר ומפקד חיל האוויר לשעבר האלוף (במיל') אליעזר שקדי. אף אחד מהאנשים המכובדים הללו לא אמר שאינו רוצה לשבת במועצה ציבורית כשבראשה יושב לוקח שוחד, משבש הליכי משפט, רמאי ומפר אמונים.

חיים רמון. צילום: אריאל בשור
חיים רמון. צילום: אריאל בשור


"עמותת 'מהיום' עוסקת בחינוך ובהסברה לאכילה מאוזנת ולהרחבת הפעילות הגופנית, בעבודה ממוקדת מול משרדי ממשלה, הכנסת, הפקידות ושאר מקבלי ההחלטות, לשם השפעה על תקצוב, חקיקה ורגולציה, רפורמות מקדמות בריאות ויישום מדיניות תואמת, בבניית מוקדי כוח בציבור הרחב ובמערכת הפוליטית ובעבודה מול רשויות מקומיות וקבוצות אתניות ומגזרים". ראשי העמותה זכרו בוודאי כי אולמרט היה שר בריאות, שר אוצר, שר תמ"ת וראש ממשלה. אז מה אם לקח שוחד? יש לו ודאי המון קשרים מכהונותיו השונות. אין כמוהו לוביסט במסדרונות השלטון. 
 

השבוע גם נאם אולמרט את נאום הפתיחה בכנס של המכון הבינלאומי לשיח מנהיגות אסטרטגי, מעין "פורום צבן" מקומי שהוקם להאדרת שמו של המיליונר והפילנתרופ היהודי האוסטרלי אלברט דדון. דדון רשאי כמובן לעשות בכספו כטוב בעיניו. אך גם הוא חש בוודאי כי שמו של אולמרט אינו עשוי להזיק בשלב הזה לעסקיו או לאירועי התרבות והמדיניות שהוא מארגן. בנאומו בכנס דיבר אולמרט על פוטין ועל סוריה, על איראן ועל עזה. והסכים גם לחלוק מחוכמתו עם בשר ודם פשוטים, כאלו שלא נכשלו כישלון מדמם ומזעזע במלחמת לבנון השנייה (וע"ע וינוגרד, דוח) או במשא ומתן עם אבו מאזן, אף שהציע לו הכל כולל הכל.

"אין מצב שנתחמק מלאפשר לפלסטינים להקים מדינה משלהם בחלקים העיקריים שכרגע בשלטון ממשלת ישראל. זה מה שניסיתי לעשות, והייתי קרוב מאוד לעשות את זה", לימד אותנו ראש הממשלה הכושל והעבריין המורשע. לא הייתי בכנס, אך אני מניח שהקהל מחא כפיים. 
 

חיים רמון, ארי שביט, אהוד אולמרט. לשניים הראשונים לא סולחים כי ניסו לנשק אישה בכוח. רבים סבורים שאינם יכולים ללמד באוניברסיטה או לכתוב בעיתון. אבל התקשורת הנלחמת בכל כוחה בראש ממשלה החשוד בשחיתות לא מנידה עפעף על שובו לעסקי ציבור של עבריין מורשע בשוחד, מרמה, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט. בושה.