לפני הכל הפתעה. מה שאף אחד כבר לא האמין שיקרה, קורם עור וגידים. אחרי קריירה מפוארת בטלוויזיה שנמשכה קרוב ליובל שנים, בגיל 78 נמצא הבמאי רם לוי, חתן פרס ישראל בתקשורת, בהכנות לסרט קולנוע ראשון, "המתים של יפו", המבוסס על סיפור של גלעד עברון המנוח, התסריטאי של "לחם", סרטו עטור הפרסים של לוי. בינתיים יצא בשבוע שעבר לאקרני הסינמטקים "דיבוקים", סרט מרתק נוסף של לוי, שעוקב אחר החזרות על הצגת "הדיבוק" בתיאטרון גשר.



"מבחינתי, אין הבדל בין עשייה לטלוויזיה לבין עשייה לקולנוע, פרט להילה", מצהיר לוי. "אומנם ההילה האישית שלי לא מעניינת אותי, אבל בקולנוע יש יותר הילה, יותר יחסי ציבור ויותר כסף. לפעמים בצדק. לפעמים שלא בצדק. בקולנוע אפשר לפרוס יותר את היריעה. יש זמן לשתיקות".



השתיקות חסרות לך בעשייה בטלוויזיה?
"בטח. השתיקות, שלעתים מדברות יותר ממילים, הן הרגע שאתה מחפש בתוך עצמך איזו ראייה יותר עמוקה. בעוד שכשהטקסטים רצים, הזמן שלך עם עצמך יותר מצומצם".



ז'אנר הסרט המלווה עשיית הצגה, הוא לא בדיוק שכיח.
"זאת טעות. אין ספק שמדובר במשהו מרתק. שמחתי לחזור אליו 47 שנה אחרי הסרט שביימתי על הצגת 'הצוענים של יפו', שהועלתה בהבימה בבימויו של נסים אלוני. שם וכאן מתפתחת דרמה מסוימת במהלך החזרות, ודברים שמתחילים בדרך אחת, הופכים למשהו אחר אצל השחקנים. הם בני אדם בעלי כל כך הרבה פנים, ולצורך התפקיד שלהם הם בוחרים פן אחד, הנובע מתהליך חיפוש. זה מה שמרתק אותי, ומצאתי את עצמי מופתע לא פעם במהלך עשיית הסרט".





רובינא פחדה למות


כשלוי התחיל לתעד את שחקני גשר, ובהם ישראל דמידוב, אפרת בן־צור ודורון תבורי ובניצוחו של הבמאי יבגני אריה, ריצדו לנגד עיניו אגדות הבימה - חנה רובינא, אהרן מסקין, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, שמואל סגל ויוסי בנאי - כשהם מתמסרים להוראות ולפנטזיה של אלוני, הבמאי הגאון שלהם. "כבחור צעיר, ניגשתי אליהם בחרדה גדולה", הוא משחזר. "רובינא לא רצתה שיצלמו אותה מתוך אמונה טפלה, שאם תצטלם, תמות מיד. אחר כך התחרטה".



בעיניו אלוני של אז ואריה של היום, הם שני הפכים. "הכל התחיל, כשאמרתי לנסים שאני רוצה להבין מה זה לביים", הוא נזכר. "'כלום. אי אפשר להבין', אמר נסים ולמשמע דבריו, צחקתי עם כל אלה שהיו שם. אחר כך הבנתי שבסך הכל הוא צדק. גם אצל יבגני אי אפשר להבין הכל, אבל הוא שיתף איתי פעולה בצילומי הסרט, והתעלם בחזרות מהמצלמה.



איך אמר עליו דורון תבורי: 'הדיקטטור נמצא אצל רוב הבמאים, בסמוי או בגלוי, אפילו עם קללות כמו אצל יבגני'. לפעמים, כדי להגיע לדיוק מרבי בניואנס הדק ביותר של הטקסט, אין לבמאי ברירה אלא להשתלט על השחקנים. יבגני אריה, איזה טיפוס. ברגע מסוים בסרט, שצולם בחוף הקרוב לגשר, כשרואים מטוס חולף בשמים, הוא נשמע אומר: 'אדם יכול להסתכל מלמטה על מטוס ולדמיין איך הוא נופל. אבל מי שעושה אמנות, חייב לראות את עצמו בתוך המטוס הנופל. תמיד אנחנו מתרסקים. הקטסטרופה קוראת לנו'. שחקן, אם הוא רציני, חייב להיות תמיד בתוך הדברים. לא להסתפק במבט מהצד".



גם הים הסמוך הוא שחקן משמעותי בסרטו של לוי, שאומר: "חשבתי שסרט צריך מרחב ורציתי שתהיה בו התייחסות לעולם. לא רק לאירועים שעל הבמה".


הסרט תלת־לשוני ומתנהל ברוסית, בעברית ובאנגלית. "בהתחלה חששתי מזה, עד שראיתי שזה מוסיף לתחושת הכאוס", מודה לוי. "ככה זה כשהבמאי כמעט 30 שנה בארץ ונעזר במתורגמן לעברית. יבגני שומע יותר הברות ממילים. זה יצר רגעים משעשעים בחזרות. כשנאמר בטקסט: 'מי שלא רוקד, גוי'. אמר יבגני בטעות כשהדגים את הקטע: 'מי שלא רוצח, גוי'".

במרכז ההצגה נמצא הדיבוק שנכנס בלאה. איך מעבירים את זה לסרט?
"איך? באמת איך. מפרידים בין דיבוק להיסטריה. אפי (אפרת בן־צור) ורועי (רועי חן, שכתב את המחזה 'הדיבוק' לגשר בהשראת ש. אנסקי, י"ב) מנסים להגדיר בדרכם מה זה דיבוק. השאלה איך מתרגמים את זה לסרט. אצלי יש אבחנה בין תקריבים גדולים וחיתוך מהיר, לבין 'שוט' רחב, ותוך כדי זה משתקפים הדברים".

רם, אצלך הכל פוליטי? ניצלת את מיקומו של תיאטרון גשר באולם "נגה", שפעם קראו לו "נביל", כדי להעלות את הבעיה הפלסטינית.
"לדיבוק יש כל מיני פנים. זה כולל את יפו, שהייתה עיר ערבית והפסיקה להיות כזאת, מה שבעיניי חלק מהדיבוק. כמו המקום הריק של היהודים בעיירות ברוסיה ובפולניה, באותה מידה הערבים נעלמו ברובם מיפו. לכך מתייחס דורון (תבורי) במונולוג שלו בסרט".

דבקותך בנושא הפלסטיני לא התעמעמה ב־40 השנים מאז "חירבת חיזעה", שיצרת בעקבות סיפורו של ס. יזהר?
"לא, היא לא התעמעמה. כמו כל במאי, כמו כל יוצר, אתה מעלה את הדברים שיש לך בלב ומביע אותם כשזה נוגע, אם כי, כידוע, יצרתי גם דברים שאין להם קשר לעניין".

אתה מאמין שהיום היו מאפשרים לך ליצור משהו כמו "חירבת חיזעה"?
"אני בספק. היום יש פחות פתיחות מאשר ב־78', אם כי גם אז הייתה דרמה מאחורי הקלעים שהגיעה עד החשכת המסך".

מה שהיה שם מלווה אותך עד היום?
"בהחלט. 'חירבת חיזעה' מלווה אותי כל הזמן. כשאמות, יכתבו לכל היותר 'רם לוי של 'לחם' ושל 'חירבת חיזעה' מת אתמול'. כשאנשים מוכרים חלקית, כמוני, בוחרים משהו שייצג אותם".

רם לוי "מוכר חלקית"?
"אם תשאל עלי הרבה אנשים ברחוב, תגלה שהם לא יודעים מי אני".

ולא מזהים אותך?
"זה בסדר גמור. לא קרה כלום. מספיק שמכירים אותי בתחום".

רשות השידור, שבה עבדת 30 שנה, חסרה לך?
"מאוד! רשות השידור מאוד חסרה לי ובמיוחד החופש המלא שהיה לי שם להביע את עצמי".

על אף שהשקפותיך לא בדיוק הלמו את היותה ממלכתית.
"ועל אף שהייתי בה עבד".

היית עבד?
"אכן. הייתי שם עבד והשתכרתי משכורת דלה, אבל עבדתי ברציפות ונהניתי מחופש יצירה נפלא, במקום שבו יוצרים יכלו להגיד מה שרצו להגיד. לא חשוב אם הם אנשי ימין או שמאל".

בגיל 78 נותרו בך הלהט ותשוקה ליצור?
"אין דבר נפלא יותר מהיכולת ליצור בלהט ובתשוקה, כשהיצרים אותם יצרים. אתה יודע איך אלוהים הרגיש כשהוא ברא את העולם". 

"דיבוקים" - מוצג במהלך יולי בסינמטק תל אביב, חיפה וירושלים; ישודר ב־21 ביולי, ערב ט' באב, 23:00, רשת 13