חמאס מת מפחד

חייל שרואה מחבל משליך עליו בקבוק תבערה חייב לירות בו. במה זוכים להנחה דווקא אלו המפריחים אלפי עפיפונים ובלוני תבערה? 



בסוף השבוע ירו מחבלי חמאס (על פי החוק הם מחבלים, ולא “פעילים”) כ־200 רקטות ופצצות מרגמה אל עבר דרום הארץ. ארבעה בני משפחה בשדרות נפצעו. במקביל, נמשכו ההצתות של השדות בדרום באמצעות עפיפונים ובלוני תבערה. צה”ל הגיב בעוצמה, תקף הרבה מבנים ריקים ומתקנים וסיים את היום בלא שהרג אפילו מחבל אחד.

כיוון שאין להניח כי הדיוק של הפצצות החכמות שלנו נפגע או רמת הטייסים צנחה פלאים - יש להניח כי הטייסים מילאו בדייקנות את ההוראות שקיבלו ממפקדיהם, בהנחיה ישירה של ראש הממשלה ושר הביטחון: לא להסלים. בשום אופן לא להסלים. “מאמצי תיווך” של מצרים והאו”ם נשאו פרי ביאושים כלשהו, אשר בבוקר יום ראשון תואר כ”הסכם הפסקת אש”. לחמאס הייתה פרשנות משלו להסכם: להבנתם, הם רשאים להמשיך ולהצית אש בשדותינו.

כמה דוברים מובהקים של הממשלה, ובראשם ראש הממשלה, טענו כי חמאס “הבין את המסר” ועכשיו הוא “מורתע”. השר ישראל כץ, שר התחבורה והמודיעין, התראיין לתוכנית הרדיו של בן כספית ושלי ברדיו 103 ביום ראשון וטען כי “בסיבוב הזה הכתה ישראל את חמאס מכה ניצחת, והחישוב שלהם שישראל לא תגיב על טרור העפיפונים הוכח כמוטעה... הייתה כאן פעולה שגבתה מחמאס ומהג’יהאד מחיר כבד”.

אם לא הייתי שומע חדשות, גם אני הייתי משתכנע. במהדורת החדשות, רגעים אחדים לפני הראיון, נאמר כי “צה”ל ירה לעבר חוליית משגרי בלוני תבערה”. רצועת עזה אינה גדולה, אבל אפילו בה “לירות לעבר” מאפשר לטייסים “לירות ליד”, ולמשרד הבריאות הפלשתינאי בעזה לדווח כי לא היו נפגעים. הקבינט המדיני־ביטחוני הנחה ביום ראשון את צה”ל “להמשיך את מדיניות התגובה נגד מפריחי עפיפוני הטרור ובלוני התבערה מרצועת עזה”. בצה”ל מבינים מה זה “להמשיך”. בעברית פשוטה - לעשות מה שעשיתם אתמול ושלשום. ירו ליד, ירו לכיוון, ירו “כדי להפחיד”, אבל הערבים, המעריכים את כושר הקליעה של טייסי חיל האוויר, מבינים היטב שאם לא פוגעים בפעם הראשונה, השנייה והשלישית - כנראה שלא רוצים לפגוע.

דובר צה”ל מסר כי הצבא “רואה בחומרה שיגור עפיפוני ובלוני תבערה וימשיך לפעול בעצימות גוברת והולכת נגד מבצעי טרור זה”. בחייאת: צבא לא אמור “לראות בחומרה”. הוא אמור לפגוע במחבלים. להפסיק את ההצתות. כאמור: לא דווח על נפגעים בתקיפות.

דפוס הפעולה הזה מחזיר אותנו באחת לימי פרוץ האינתיפאדה השנייה. כאשר, למשל, בתגובה על תקיפת קבר יוסף הניחו הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, על פי הנחיית שר הביטחון, למדחת יוסף לדמם למוות במשך שעות בקבר יוסף, והסתפקו בירי מסוקים על מגרשים ריקים במקום על האספסוף הפורע והתוקף את מבנה הקבר. לאחר מעשה הסבירו פרשנים ופסיכולוגים כי קברניטי מערכת הביטחון "לא החליפו דיסקט" ולא הבינו שמדובר במלחמת דמים. הם ניסו "להכיל" אותה. 

להכיל. אחד הביטויים המאוסים ביותר שפלטה מכבסת המילים שלנו בעשורים האחרונים. לפני 80 שנה, בימי השלטון הבריטי, קראו לזה "הבלגה". אבל אז היו בריטים בארץ. היה ממי לתבוע לשמור על הביטחון. והיום הרמטכ"ל, כפי שמיהר השר כץ לגלגל עליו את האחריות, הוא האחראי על ביטחוננו. "הוא האחראי על הוראות הפתיחה באש", אמר, כאילו מדובר בנוהל מעצר חשוד.

ואפילו מדובר בנוהל כזה: חייל הרואה מחבל משליך עליו בקבוק תבערה חייב לירות בו. במה זוכים להנחה דווקא אלו המפריחים אלפי עפיפונים ובלוני תבערה? 30 אלף דונם נשרפו. נזקים של מיליונים רבים לחקלאות ולתיירות. ובכל זאת מנחה הקבינט את צה"ל "להמשיך את מדיניות התגובה", כלומר לא לירות כדי להרוג, ולמנוע בכך את ההצתות.

אינני יודע אם ראש הממשלה ושריו סבורים שהם יכולים לרמות את כל הציבור כל הזמן. הם ודאי בטוחים שאת חסידיהם המושבעים הם יכולים. אז כשירות לציבור החסידים: ביום "הפסקת האש" פרצו שש שריפות בדרום. מערכות כיפת ברזל הוצבו בגוש דן ובאזורים נוספים בדרום הארץ. בנוסף, כוחות מילואים גויסו לתגבור מערך ההגנה האווירית. חמאס מת מפחד, או מצחוק.