מחאת הקהילה הגאה ששצפה בתחילת השבוע את כיכר רבין חשובה מאין כמוה. אל תטעו, מדובר במבחן מסקרן ומשמעותי במסגרת המאבק על דמותה של המדינה והנכונות לקבל דעות אחרות. אני תומך בה. לטעמי, ההחלטה שעברה בכנסת מפלה קבוצה שראויה לקבל את מלוא הזכויות. הטיעון שהוביל לקיפוח רופף מאוד, ובפועל מתחתיו יש רק הסכם קואליציוני מתסכל. צריך לומר: מספיק, אנחנו די בוגרים כציבור להכיל גיוון ואפילו ליהנות ממנו. ובכלל, למדתי בחיי שסובלנות לסביבה היא דבר נפלא ורצוי, אם כי לא קל.



אבל לא זו הנקודה שאני מבקש לתת עליה את הדעת בטור הזה. המאבק כאמור מבורך, אבל האופן שבו מנוהלת האופרציה הזו מטריד אותי. לדעתי, נעשו כמה החלטות פחות מיטביות שפגעו במטרה. אתחיל במעורבות של גורמים כאלה ואחרים שהפכו את המחאה מקריאה לשוויון למאבק אנטי־שלטוני, שבקצה שלו עולה דרישה לחילופי שלטון. פתאום הזעקה הבלתי מפלגתית הייתה לכינוס שמטרתו למגר את ראש הממשלה בנימין נתניהו. ברגע שזה קרה, גורמי ימין רבים שמאמינים בדרישה הצודקת של הקהילה מדירים ומודרים, והלגיטימיות של כל המהלך מתערערת.



חבלה כזו אינה עניין יוצא דופן. בשנים האחרונות פריחה של קבוצות מיעוט בדלניות שמתערבבות בתוך מחאות מובנות גרמו לקריסה של תנועות שהיו בעלות כיוון ראוי וחיובי. ניקח לדוגמה את מה שאירע בארצות הברית לפני שנים מספר במסגרת הניסיון "לכבוש את וול סטריט": זה החל בניו יורק אחרי שלחלקים נרחבים בציבור נמאס מהחמדנות ומהניצול שבקעו מתעשיית הפיננסים של וול סטרייט. הרעיון היה לשבור את מוקדי הכוח החמסניים בעזרת נוכחות ההמון.



בהתחלה זה עבד. אלפים גדשו את רחובות התפוח הגדול, והבכירים בצמרת המדושנת רעדו. אבל אז, סביב שאלות של מגדר, זהות ושלל תפיסות עולם, חלקן ביזאריות ושוליות, החלו להירשם סדקים. המצב התדרדר עד כדי כך שהחברים המהפכניים התקשו לנהל שיח בגלל רגישות סמנטית ומטרות שונות של כל יחידה שהרכיבה את המחאה. בסופו של דבר הגיוון האינסופי מוטט את העסק ושלח את הפעילים חבולים ומפולגים לביתם.



יש טענה שנסיבות דומות הכריעו את הבחירות האחרונות לטובת דונלד טראמפ. המחנה הדמוקרטי, עמוס הפתיחות, קלט קבוצות ותת־קבוצות חריגות, ולכן היה בלתי אפשרי לפעול ולמצוא מכנה משותף. מאידך, האמריקאי הממוצע שהרגיש כל כך מרוחק מהמוטציות החברתיות שצמחו, העדיף לבחור בג'ינג'י בעל הקו הברור: "להשיב את אמריקה לגדולתה".



ייתכן שהמציאות שמתפתחת מול עינינו דומה: לא רק תומכי נתניהו והימין החלו להרגיש לא נוח עם ההפגנה. קביעת שעת השין לתשעה באב לא הייתה לטובת המטרה. ציבור מסורתי התקשה לקחת חלק במה שהתרחש (יש חברי קהילה רבים שהם דתיים ושומרי מסורת), ונוסף לכך עלתה תחושה שנעשתה דריסה גסה ומכוונת של יום חשוב מאין כמוהו לרבים. חייב לומר, בעיני יש משהו אבסורדי, שנוגד את ההיגיון הבריא, בעובדה שחברי הקהילה שמבקשים שיגלו פתיחות והבנה כלפיהם לא מפגינים את אותה סובלנות כלפי אמונתם של אחרים. מה היה קורה אילו ההפגנה הייתה מועברת ליום שני? וכמה נקודות שליליות נרשמו לרעת המאבק בגלל התאריך? לא בטוח שזה היה צעד נבון.



אז כבר חלק מהדתיים בחוץ ותומכי נתניהו גם, וזה עדיין לא הכל. למטרה הצודקת של הקהילה יש דוברים רבים: כוכבי תקשורת, מובילי דעת קהל במדיה החברתית ועוד. קולם נשמע היטב ובבהירות בשלל התוכניות. מאידך, האופוזיציה הושתקה כמעט לחלוטין, וזה חבל. ישנם אזרחים בישראל, ונדמה שלא מעט, שמרגישים לא בנוח עם המהלך המתבקש. לטעמי, הדרך לשכנע אותם היא בהידברות מבינה אך עיקשת, סבלנות ואהבה שיש בה אורך רוח ועדיין בלי לוותר על המהות. זה אפשרי ורצוי.



הדיאלוג הזה, או כמעט כל דיאלוג סביב העניין התפוגג והושתק. בסוף נשמע צליל אחד ויחיד בתקשורת, זה של התומכים. וכשמעלימים צד אחד וסותמים את פיו, מתפתחים כעס ואלימות. ואכן, ברשתות החברתיות ראינו שנאה עזה וקיטוב. במקום לשכנע ואולי אפילו לאפשר לאחר להוציא קיטור, הפכו את המתנגדים לבלתי לגיטימיים. העיפו אותם מהשיח. אחרי זה הגיעו תחושת קיפוח ובמהרה המחאה סומנה כ"תל אביבית", "ברנז'אית" ו"אליטיסטית". אולי בצדק.



אמש חבר הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ, איש ראוי ואינטליגנטי, העלה פוסט ובו תמונה שצולמה באופרה הישראלית. בתמונה נראים הזמרים בסיום המופע כשהם מניפים דגל ענק ובו צבעי הקהילה. הורוביץ הוסיף וכתב שהקהל הגיב למראה החיזיון בתשואות סוערות. זה יפה, אבל אם יתחשבו רק בצופי האופרה, המחאה תישאר בגדר התפרצות תל אביבית רגעית ותישכח, בלי לשנות דבר.