עיני נפקחו אחרי שהאוזניים ניסו להבין את פשר האמירה של כיפוש: "פוי סנדי, את פוי". האף הריח צרות, והן באמת הגיעו תוך דקה. "מאמי, אני יודעת שאתה ער. אני כבר מכירה אותך. היא עוזבת, אני לא יכולה יותר, היא גמרה לי את הקיר. חפרה עד לבטון. די, אין לי כוח. אני לוקחת אותה לעוטף עזה. אמצא לה שם בית".
כיפוש, לא על הבוקר. כמה פעמים אמרתי לך, לא מקבל קהל לפני תשע! אמרתי או לא אמרתי? מה פתאום עוטף עזה? את כבר לא פוחדת מפצמ"רים? קניתי לך אתמול ספריי שהיית צריכה להתיז על הקיר. זה עושה לה טעם מר, ואז היא לא חופרת יותר.
"בלילה התזתי חצי בקבוק על כל האזור, כולל הכבלים שממוסמרים לקיר. זה לא עובד עליה. אתה מתאכזר אליה כשאתה מתעקש. היא כלבה של שטח פתוח, לא של בית. היא נוסעת לקיבוץ בעוטף, עכשיו היא נוסעת", הודיעה האישה על פס"ד, גזר הדין וכמובן אופן הביצוע.
קודם כל, תירגעי. את מדברת איתי לפני קפה ומיץ, וזו שערורייה שאין כדוגמתה. תני לי להתעורר.
אבל ההכנות שלה עם הילד לקייטנה ואחר כך לעבודתה, הבהילו אותי.
בואי, טומטום, קראתי לסנדי. היא הוציאה עלייך חוזה, חתיכת מפגרת, הלך עלייך.
אני נוסע, לא יהיה מי שיגן עלייך, ולא תעזור לך חנופה אליה. בואי נרד לקפה, ואחרי זה נלך לסאונדהאוז, שם אוהבים כלבים. ירדנו לאוטו, אבל לא היה אוטו. חשבתי שאני משתגע, בעוד סנדי, מלאת אנרגיה, מושכת בחוזקה ומאיימת לפרוק לי את הכתף. הפנמתי שהחלאות של העירייה גררו לי ת'אוטו, אבל למה רק לי? חניתי בלילה בטור המכוניות שחנו במפרץ.
"זה לא אישי", כמו שאמר הקונסיליירי של הסנדק, טום הייגן, אבל אני הרגשתי שזה כן.
הודעתי לבוסית שגררו, ושתזמין לי גט לנסוע לאולפן. הלכתי לקפה והתיישבתי על כיסא שמישהו שפך עליו מיץ תפוזים. הפנמתי שזו קארמה, ויש עלי עין, ואני חייב לבטל את כל הלו"ז, כי אולי זה רק המבוא ליום אסוני, שכבר נראה לא כמו יום ששוני. בהפקה כיפוש גדולה, תיק־תק־תוק באה מונית. הנהג החליט לדבר על באר שבע, נראיתי לו אוזן זמינה.
"נו, מה אתה אומר על החמישייה? הרימו את האף הגמלים הנבלות האלה. מאיפה הביאו את השוער היווני הזה? יוונים זה לטברנות, קוף, לא להיות שוערים אפילו של גמלים. מה אתה אומר?".
שחרר אותי באמש'ך, אני לא טוב בטרגדיות יווניות. למה אתה נופל עלי? גררו לי ת'אוטו, אני נורא עצוב.
"בטח יגררו", הוא המשיך לאכול לי את הראש. "אתם הסלב חושבים הכל מגיע לכם, וחונים איפה שבא לכם".
שמע, עצור לי כאן, יאללה יום טוב שיהיה לך.
נטשתי אותו, ועליתי לאוטובוס שנוסע בדרך נמיר. הריח היה איום ונורא - בואש זה בושם אובסשן, לעומת מה שהולך באוטובוס הזה. מה קרה לאנשים? חוששים להתקלח כדי לא לבזבז מים? מעדיפים למות מצחנה? כנראה שכן.
במקביל לסיוט שאני חווה, כיפוש עבדה מהר. כתבה פוסט בפייסוש כדי למצוא בית לסנדי, והפעילה את כל השבט שלה. הגבתי מהר וביררתי בדוברות המועצות האזוריות מטה יהודה ואשכול (שידוע לי על ריכוזים של השבט בהם) מה המדיניות לגבי כלבים משוטטים בין החצרות. קצת צחקו ממני, אבל כשהודעתי להם שכלבתי אבדה באזור, הם נרתמו לסייע. הזכרתי את הצ'יפ, שלחתי תמונות. הייתי מבסוט מעצמי. הודעתי לכיפוש שהמדיניות באזורים שבהם היא מתעדת לשכן את סנדי אינה נוחה לי, וכדאי שתברר עם המשפחה אם זה כדאי. אחרי שעה היא הודיעה לי שאני צודק. איך לא? מי ישרוד תחת לחץ אם לא אני?
שחררתי את האוטו, שילמתי 477 שקל, אגרת מס־חאווה, אבל התנהגתי יפה. כי שימון שהוביל אותי למגררה, צפה בי והזהיר אותי שלא להיעצר. "היום כבר התחיל רע, אח שלי. בוא לא נעשה אותו רע לתפארת. שלם לטינופות במכונה ונעוף מכאן".
הגעתי הביתה, הוצאת את גיאצ'ו מהקייטנה. תגיד, נסיך של אבא, אתה רוצה שסנדי תלך לבית אחר?
"כן, אבא. היא עושה שטויות והורסת את הבית, ואמא כועסת עליה נורא. וגם אמא הבטיחה לי ארנב ותוכי מדבר בכלוב, אז סנדי יכולה ללכת".
תקשיב, גיאצ'ו, סנדי היא שלך, הבאנו אותה גורה בשבילך. לא תהיה ארנבת ולא תוכי, אני לא ארשה לאמא. אז תגיד לה שאתה רוצה רק את סנדי. הבנת מה אני אומר?
"כן, אבא. מה תקנה לי?".
מה שרק תבקש. אבל אל תשכח לומר לה.
"אני לא אשכח. אני אוהב אותך".
# # #
אהרל'ה חגג 60. את האירועים ארגנה חנה, רעייתו שתחיה. ארוחת ערב עם שלושת הילדים והנכדים, אחרי שהבן הבכור שנשלח לאנגליה מטעם העבודה הגיע ארצה והתחבא כאן יומיים. ככה זה אצל הפולנים: אתה יכול להוציא אותם מהמחתרת, אתה לא יכול להוציא את המחתרת מהם. שחוס וחולילה, לא יידע מישהו שחוגגים, רחמנא ליצלן.
האשכנזים טובים בלוויות ("אוי, אני לא מאמינה שהוא הלך, רגינה. מה היה לו?", "הא, לא משהו מיוחד. רק דירה שלושה חדרים בחולון"), ובגילוי מצבה ב־30, בעיקר של נשים. כי אז מגיעה להקת ציפורי הטרף לפיק־אפ באזכרה, דופקות מבט למצבה החדשה שעל קברה של המסכנה, חובשות את משקפי השמש, ועטות על הבעל האבל לפני שמישהי אחרת תתנדב לבשל לו "קאשה" ו"לוקשן־מיט־יוך" (כוסמת ומרק אטריות), ותוך כדי כך תעשה הסכם חלוקה על בית פלוס קופות גמל וא־ביסלע חסכונות. הגברים, החברים שלו, מתנדבים תמיד לסייע לקורבן המסכן, ואומרים לו: "הנה זו, ממש מתאימה לך. תמיד תוכל לקחת אותה לבלומפילד, והנשר כבר יאתר את הנבלה".
כן, יש הרבה ציניות אצל האשכנזים, זה כנראה נדבק לנו מהשטייטל לפני הגטאות. ואז עוברות 76 שנה למרד גטו ורשה, ובא אדון שפטל ומספר לציבור שלו, שלא החבר'ה של מרדכי אנילביץ' לחמו שם בנאצים, הם היו בכלל היו "שפיונים" המפ"איניק'ס האלה. מי שלחם באמת זה רק החבר'ה של בית"ר. והוא הרי יודע, כי הוא היה שם וראה, אם כי נולד שמונה שנים אחרי. קורה, לא כולם מושלמים, אבל כולם אוהבים ביוגרפיה מושלמת, בטח הגיבורים של חירות, כמו שפטל, הדער־שטורמר.
אבל אהרל'ה הוא אשכנזי נדיר, כי כולם אוהבים אותו. אז לחנה היה קל להביא כ־50 גברים שימתינו לו בבית בנווה אביבים, לעשות לו הפתעה. בני הוזעק להכין לו סרט, וכל אחד תרם ברכה. אני מכיר את האוקס הזה כבר 40 שנה.
אכלתי לו מהיד, בימים המאושרים של מפגש הסטייק בסבנטיז. הייתי אז חייל מטומטם, פנאט ימני שהעריץ את גאולה כהן, שהיה מוכן להקריב את עצמו על גאולת הארץ המזוינת הזו. אהרל'ה כבר השתחרר והיה מאכיל אותנו בכל סופ"ש שלישי, כשבאנו לחופשה, בימי שישי בלילה. הייתה לו שיטת העמסה של פיתה עם המון חומוס+צ'יפס+סלטים, שהייתה מטריפה את השותף הרומני שלו ישראל, אללה ירחמו. ישראל היה מוריד את השעון מהיד ושם אותו בראש הפיתה. "כן, תן להם, גמני אוהב חיילים. תן להם גם את השעון שלי. נו מה אתה אומר, זה טוף?".
אבל זה אהרל'ה, שמן אמיתי, שלא משנה אם הוא שוקל 140 ק"ג או 100 ק"ג (הוא הפחית כחצי טונה ממשקלו בארבעת העשורים האחרונים), אבל כל חייו הוא רק רצה ורוצה לתת, לראות אותך שבע, בבית או בעסק, זה לא משנה. אחיו ברזי בירך אותו בסרט, ואמר לו שחברים שלו מוכנים לתת לו כליה. "לא רק את הראשונה, כאלה יש הרבה, אלא גם את השנייה, ולהישאר בלי, כי זו תרומה קטנה לצדיק על־אמת".
רוברט כבר ספד לו: "שמע, קבעת שיא. לא האמנו שתגיע לגיל 60. זה בלתי נתפס, שאתה ילד מפגר, שיש לו נכדים, ואתה בן 60. זה הזוי בעיני".
אבל רוברט זה בנאדם שפוחד לנסוע לעבודה בחו"ל, כי הוא עלול להחמיץ רעידת אדמה, או איזה טיל שיהאב שיוריד את עזריאלי וכל המגדלים בתל אביב. "זה יהרוס אותי, אם אני אראה את זה באמריקע. אני חייב להיות כאן שזה קורה".
פולו דווקא היה חמוד בסרט, פתח וסגר את הברכה ב"הפועל זונה", כדי להזכיר לאהרל'ה שהמחלה האדומה חזרה לליגת־העל, יהיה דרבי, והם ההויה־פראנויה הגרמנים, חייבים לנצח.
טעטע הסתפק בברכה קצרה: "מזל טוב, הרבה בריאות". הוא עוד מתקשה להסתגל לעדויות מצולמות. הוא אולד־סקול אמיתי. שלומי סקר את מפעל חייו של כוכב הערב, וקבע שהוא כבר ניצח בחיים.
אני הסתפקתי בתזכורת לחבר שלי. "נו, אז אתה בן 60. זה אומר שאתה קומפלעטר (אידיוט מושלם) שכל הזמן מתווכח ומרגיז את הקליינטים, ונראה לי שאתה באמת שונא אותנו, גם אם אתה מכחיש".
# # #
את הסרט ראיתי לפני. את ההמתנה לחנה ואהרל'ה בביתו ניצלנו כדי לאכול מהמזנון שהכינו לכבודו. ואכלתי כמו מטורף. כשהודיעו שהוא מגיע, יצאתי לעשן בזולה של המדרגות, לבד בחושך. קשה לי להתמודד עם מפגני אהבה, גם כאשר אני אוהב מישהו באמת. אני טוב בלריב, בלהיות מאוס וציני, אני לא יודע להתבטא ו/או להראות רגש.
נכנסתי אחרי מחיאות הכפיים, כשכולם שאגו לו את המשפט שהוא צורח עלינו כל יום: "שתוק ותשב. אל תעשה לי כאן עסק בתוך עסק". עמדתי בצד וראיתי אותו נרגש, ומיד מברר אם יש מספיק אוכל, שתייה ואלכוהול. כאילו חנה והילדים שלו לא מכירים את השריטה העמוקה של אבא, שטבע את האמרה: "אם אתה רוצה את החומוס שהכינו היום, אז תבוא מחר".
היה דביק משהו, אבל היה שמח. רגעים מזוקקים של שמחה אצל חבורת אנשים שכבר עברה משהו ב־50־60 השנים האחרונות, ואיכשהו צלחה את הקשיים, את רגעי האושר המעטים והנספרים. ערימה של אנשים עם דעות פוליטיות שונות ומגוונות, שרבים כל יום, רוב היום, על פוליטיקה, צבא, כלכלה, דת, חברה גזענית ושסועה על ידי מנהיגיה, וכמובן ספורט - אבל רק אצל אהרל'ה - בעיקר איתו. אצלנו כל אחד רמטכ"ל, מאמן, יזם וכלכלן. בעיקר אלו שממש לא.
הספיק לי, אז הלכתי. נכנסתי לאוטו, והטלפון צלצל. אחד מראשי מחאת הנכים היה על הקו. התיידדנו מאז תחילת ההפגנות. אני כועס על ההנהגה המפולגת של ארגוני הנכים. לא מעניין אותי האגו של כל אחד מהם, מעניין אותי שבלתי אפשרי לחיות מקצבה חודשית של 2,600 שקל, או 4,000 שקל אם אתה עיוור וגם נכה 150%. ולא מעניינת אותי דרגת הנכות, אם מדובר בנכות גופנית או נפשית. מעניינת אותי רק ההתמודדות עם החולי, והיא בלתי אפשרית.
"קוף, יש לך דקה בשבילי?".
כן, יש לי יותר, אבל אין לי סבלנות לשטויות. אתם מוכנים כבר להיות רציניים ולסגור את כל הדרכים המובילות לנתב"ג, חיפה, אשדוד ואילת? כי אם לא, אני עייף ומיואש מכם. הלהט"ב הביאו 80 אלף איש למפגן תמיכה בכיכר העירייה, אתם לא מסוגלים להביא 80, כי אתם דבילים.
"כשאתה צודק, אתה צודק", הוא אמר. "אבל אנחנו הנכים, לא כמו הגייז. אין לנו השפעה במשק, או בתקשורת, גם לא בכנסת. איך אתה קורא להם, אגם הדרעק?".
נכון. אתה צודק, אין לכם. אבל אתם חייבים להיות אגרסיביים, אתה מבין מה אני אומר לך? החניוקים יוצאים לרחובות, מקבלים מיליארדים, רובם לא משרתים, מחציתם לא עובדים, והם מנהלים פה את העייסק. אתם כ־230 אלף נכים, אין לכם מושג. ממי אתם פוחדים? מה יעשו לכם? את אלו שזרקו אבן על השוטרת ביצהר כבר עצרו עד תום ההליכים? למה אתם לא מביטים בתמונת המצב? איך אתם רוצים לקדם את העלילה שלכם? שייתנו לכם עוד פעימה של שקל תשעים?
"בסדר. אתה צועק לי את זה כבר שנים. מה אנחנו עושים מחר?".
סוגרים את המדינה, בנאדם. פשוט סוגרים אותה. אתם מאות אלפים, אבל עם 20 קבוצות הנהגה. אין לכם צ'אנס להתקדם. אין עם מי לנהל מו"מ. או קצבה של שכר מינימום לפחות, או להשבית כאן את החיים. אז יקללו אתכם, מה קרה? מישהו מת מקללות? מעוני ודלות דווקא כן.
# # #
הגעתי הביתה, כדי לצפות בהצלחותינו הביטחוניות. אז ירינו שני קלע דוד או שרביט קסמים, או הסוס של אליהו הנביא, ובום־טראח הם החטיאו את המטרה. כולה שני מיליון דולר, ועוד כמה מיליונים על הפטריוט ששלחנו להרוס את הקלע/שרביט/סוס השמיים. למחרת הורדנו מטוס סורי, שטייסו נבהל ומשך במצערת לכיוון הגולן, אבל בדרגת אל"ם הוא לא רצה להתאבד אחרי ששרד מלחמה של שבע שנים, נכון? אז חגגו פה את סיפורי הגבורה.
טלפנתי לרוברט, כי הנגב בוער, הצפון יבער או־טו־טו. מה אתה לגיד, לא ניסע לחו"ל?
"אני מתלבט, קוף. איך נפסיד את הצחוקים האלה? אבל מצד שני, אני מבין למה אנחנו מתרסקים, והעולם צוחק. מי יורה את הטילים? מפגרים כמוני וכמוך. תביט ברחוב, אנחנו כולם דומים. בסטי"ל אני הייתי אחראי על הטילים. אתה מבין? אני! אני קוף! זה יכול להיות אמיתי שצה"ל נתן לי ספינה ביד? זו שערורייה. אבל כאלה אנחנו, והילדים שלנו לא שונים. הם רק מורעלים, כפי שאנחנו היינו בגילם. שים אותי היום בגילי בחיל הים, אני וגם אתה מוכרים את הסירה עם הלוחמים. למה רק למיקי גנור ולחברים שלו מותר?".
רוברט, ברור לשנינו שיפול כאן טיל, אנחנו הרי פארטייה. כל היועמ"שים של הקיבינימט הביטחוני־מדיני כבר מתכוננים לוועדת החקירה של אחרי. פינגווינים מתפרנסים יפה מכישלונות.
# # #
הטרולי כבר היה ארוז. הבטחתי לילד מתנה, שהיא לא רובה ולא חרב, כי אמא לא מוכנה. סיכמנו על מכונית מרוץ. כיפוש הביטה בי, וביקשה שאהיה זהיר ואשמור על עצמי. אני עם חברים, אל תדאגי. "אני יודעת, הם בקשר איתי. אל תבחן אותי".
דיר באלאק, כיפוש, לעשות לי תרגיל עם סנדי בוויקאנד הזה.
"מאמי, אתה לא קל, אתה באמת מגיב מהר וחזק. אבל אתה מכיר אותי, אני לא משקרת ולא פועלת מאחורי הגב. עשית לי קטע של רגשי עם גיאצ'ו, אני מכילה בינתיים. אבל אני טובה בזה, ואם אמרתי לך שהיא לא נשארת, אז היא לא. סע, תעשה חיים".
משכתי את הטרולי לאוטו, ושאלתי את עצמי למה אף פעם דברים לא באים לי בקלות, בלי מאבקים והתמודדויות.
עצמי ענה לי שאני אידיוט. הסכמתי איתו, והמשכתי הלאה.