מחזה תמוה מאין כמוהו, מתמשך ומתמיד, מתרחש מדי יום ביומו בגבול רצועת עזה. בשעה שחמאס ממשיך להפר שוב ושוב את הסכמי “הפסקת אש”, לשגר בלונים ועפיפוני טרור, רקטות ופגזים ואפילו ילדים כדי להתגרות בחיילי צה”ל – משאיות מזון וציוד מגיעות מישראל למעברי הגבול ומספקות ולו מעט מצורכיהם הקיומיים של המוני עזה.
הדבר האחרון ששלטון חמאס עושה זה לדאוג לנתיניו הנמצאים ב”בית הסוהר הגדול ביותר בעולם”. ישראל היא זו שממלאת קמעה את מקומו. ולא שחמאס נעדר משאבים כספיים; מכל הכיוונים – מאיראן ומקטאר, מכמה ממדינות אירופה – משפיעים עליו מיליוני דולרים, אבל הכסף מופנה להתחמשות, להתחפרות, להצטיידות בנשק מתקדם, וגם כדי לקיים רמת חיים גבוהה של השליטים האכזריים.
ישראל לא רק מואשמת ב”מצור” על עזה (ולא מצרים), אף שהיא מאפשרת למשאיות טעונות בכל טוב לעבור לצד הפלסטיני, אלא שהיא מתפתלת בתוככיה, מתדיינת בינה לבין עצמה, שמא אם תביא לשיפור כלכלי ברצועה בדרכים שונות, יופסק הטרור והשקט יחזור לגבול. איזו תמימות קדושה. מתברר שגם לאחר שלושה מבצעים צבאיים ושאר מכות שהנחית צה”ל על עזה מאז ההתנתקות, אנחנו עדיין לא הפנמנו את שורשי הסכסוך בינינו לבין קיצוני האסלאם וארגוני הטרור, חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון בראשם.
קאסם סולימאני. צילום: AFP
שום משאית טעונה ב”כל טוב”, שום צינור שמזרים דלק ושום גילוי של רצון טוב - לא יביאו להפסקת הטרור ולא להנמכת הביקורת העולמית עלינו. זהו חלום סינגפורי באספמיה, שאם למשל יוקם אי מלאכותי מול הרצועה, חמאס יירגע. כמו עקרבים, הם ימשיכו לנסות לעקוץ. כידוע, עקרב אינו יכול לשנות את טבעו. גם אם יעבירו אותו על גב מגדה אחת של הנהר לזו השנייה, באמצע הדרך הוא יעקוץ, גם בידיעה שיטבע בעצמו. בדומה לכך - הפלסטינים. דבר לא ירצה אותם מלבד התשוקה לעקוץ שוב ושוב את ישראל, לדקור, לצלוף, לשרוף מכל הבא ליד. לשם כך, הם נכונים לטבוע בדם ואש.
השאלה היא לא מתי עזה תתפכח, אלא מתי ישראל תתפכח מתקוות השווא, שמפריחים אצלנו חדשות לבקרים. מתי ייפקחו עינינו לראות שמדובר בעוקץ פלסטיני, שמהותו העמוקה טמונה בתרבות האסלאמית־פלסטינית הקמאית. משמעה כי לעולם ובשום מצב אין להשלים עם עצם קיומה כאן של ישות “כופרת”, שאינה ערבית מוסלמית.
אולי הגיע הזמן ללמוד ממדינות אחרות, שאינן עושות חשבון במצבים דומים? רוסיה, למשל. נקל לתאר איך פוטין היה נוהג לו מולו היה ניצב אתגר חמאס. הוא לא היה ממתין יום אחד, ובלי סנטימנט היה מוריד מהאוויר על עזה טונות של עופרת ואש, בלי להתחשב במחיר הדמים, בהרג חפים מפשע, ולא ברחש־בחש באו”ם.
אינני ממליץ לנהוג בדרך זו, אבל בוודאי להיות פחות מרוסנים מול תוקפינו. יש להחריף את המהלומות בלב עזה ולכתוש את קני ההסתה, שמשפיעים גם על מפלס הטרור ביהודה ושומרון. אין טעם להשתקע בחלומות בהקיץ על יכולתנו, כביכול, להביא לרגיעה ולהשלמה, בעוד דוברי חמאס מתגרים בנו שוב ושוב, בהצהרותיהם המתלהמות, בשקרים שהם מפיצים, בטרור שהם יוזמים, בעידוד לסכינאים הרוצחים.
משני צדי הגדר ברצועת עזה, כמו בגבול לבנון וסוריה, ניצבים לא שני עמים, אלא שתי תרבויות. תרבות אחת מספקת מזון, דלק ומזור אל מעבר לגבול, ואילו תרבות שנייה (“אנחנו אומה של שהידים”, הצהיר אחד ממנהיגי איראן) משגרת טילים, עפיפונים, רחפנים ומתאבדים. ישראל, הנעקצת שוב ושוב על ידי הטרור הערבי פרי תרבות ההסתה, מגלה “תרבותיות” יתרה מדי כלפי המתנכלים לה. הגם שאין בעקיצות הללו משום איום קיומי, אין עוד אפשרות להכיל אותן, כי אם להדוף אותן ביד חזקה. לנוכח הבדלי התרבויות הקוטביים, עלינו להפסיק אפוא עם ההלקאה העצמית וייסורי המצפון המעושים ולהכיר במציאות: עם חמאס – ואני מדגיש: חמאס - אין ולא יכולה להיות “הסדרה”.
