זה היה ביום האחרון לנסיעה שלנו לקרואטיה. חיפשנו מקום לאכול בו בהמולה הרבה שהייתה בעיר בגלל משחק גמר המונדיאל. האמת היא שפנטזנו על פיצה "לירה" שראינו ערב קודם לכן, שנראתה עשירה ואטרקטיבית. אבל שותפי מהעמוד ליד ואני היינו עסוקים מדי בהכנת כתבה למוסף והסתפקנו במשהו קטן ושכונתי לחטוף על הדרך.



החוק המרכזי בתורת הקניות אומר שאם את רואה משהו שאהבת, קני אותו. אל תחכי ולא משנה כמה הוא עולה. אם תתמהמהי או תמתיני לסייל, חוקי מרפי כבר ידאגו להעלים אותו מעיניך או לחסל את המידה שאת זקוקה לה או את הצבע שרצית. לאהבה אמיתית אין מחיר. זאת אומרת יש מחיר כבד, אבל הוא ברוב המקרים שווה את זה.



החוק המרכזי בתורת הקולינריה כשאת נמצאת בחו"ל אומר שאם ראית משהו שמתחשק לך לאכול, כדאי שתצלמי את שם הרחוב ואת מספר הבניין, אחרת לעולם לא תצליחי להגיע לאותה פינה נסתרת שוב, גם אם את בטוחה שאת יודעת בוודאות היכן זה נמצא.



ואכן כך היה. פיצה "לירה" העלומה נותרה בחלומותינו, ובכל זאת היינו חייבים לבלוע משהו רציני לפני שתי טיסות שלקחו אותנו בחזרה הביתה. הליכה של כמה דקות ברחובות צדדיים, ובפינת אחד מרחובות זאגרב ראינו שלט עם השם האטרקטיבי "PURGER". מיד ראיתי בעיני רוחי המבורגר, מעין אסוציאציה כזאת שככל הנראה נבעה מאיור השור שהתנוסס על חלון הראווה של המסעדה.



שותפי זרם איתי בפנטזיה בהתחלה, אך התעשת במהרה. במומחיותו הקולינרית איתר שמדובר במסעדה אותנטית יוגוסלבית קלאסית עם אוכל ביתי. נכנסנו. על השולחנות מפות של פעם, והלקוחות היחידים היו זוג, גבר ואישה לא צעירים, שנראו כאילו עברו את המלחמה ואת גלגוליה הקודמים של העיר הישנה־חדשה, לבושים במיטב מחלצות הפאר של שנות ה־60 במזרח אירופה והבלקן. לא יכולתי שלא לתהות במהלך כל הארוחה אם הם נשואים. ואם הם נשואים, האם באושר.


 


כמו בבית של סבתא


השולחן נערך כמו בבית סבתא. שלוש צלחות עם סכו"ם נפרד לשניצל, לממולאים, כף לפירה ומבט חצי מחייך חצי נוזף של בעלת המקום, שתפקדה על תקן מלצרית, שהתרה בנו בל נערבב בין הצלחות למנות.



תפריט מעור אדמדם כהה הוגש לנו בכתב צפוף בקרואטית. מתחת לכל מנה ממוספרת (היו כמעט 90 מנות!) הייתה שורה מתורגמת לאנגלית. תרגום שפספסתי ככל הנראה מרוב התרגשות מוזרה שבעבעה בתוכי והפכה לי את הבטן אחרי שנודע לי שיש בתפריט כרוב ממולא, פלפל ממולא ופירה של בית.



והיה גם המבט הנוזף של ספק סבתא ספק ההיא מהמסעדה ההונגרית שישבתי בה ערב אחד, אחרי שהחלטתי לעשות שינוי משמעותי ולא פשוט בחיי והתנחמתי בממולאים שאף פעם לא אצליח לבשל בדיוק כמו סבתא, שהיא בכלל מעדה אחרת, אבל מה זה משנה. אוכל מנחם לפרידה נראה תמיד אותו דבר.



את הקינוח שכחנו, כי כבר מיהרנו לצאת לדרך. רק כמה ימים אחרי ששבנו הביתה נזכרתי שלא הסתכלתי בתפריט הקינוחים ולא יכולתי שלא לתהות אם פספסתי את לפתן השזיפים שבוודאי היה מעיף אותי לבית של סבתא בשדרות בן־גוריון.



כמה שבועות קודם לכן נפגשתי עם חבר, מומחה לא רשמי בחומוס, ושוחחנו על כך שייתכן שאין כל ערך לדירוג קולינרי של מאכלים מסוימים. הוא טען שבחומוס יש דקויות ורגישויות, ואני הבאתי כדוגמה את אבא שלי, שמחפש עד היום את הטעם של החומוס ההוא שאכל ברחוב הכובשים בתל אביב בשנת 1972 ולמעשה הוא מחפש את הטעם של חופשת השחרור שלו ולא את הטעם של החומוס עצמו. עד היום, אגב, לא נמצא החומוס המקורי הבלתי נשכח, ומי שניהל בשנות ה־70 מסעדה כזו בדרום תל אביב, מוזמן ליצור איתי קשר בדחיפות.



"אנחנו אוכלים זיכרונות ולא מנות", אמרו לי פעם, וככל שהזמן חולף אני יותר ויותר משוכנעת שאנחנו בסופו של דבר אוכלים רק שברירי רגעים, וריחות האוכל הם רק תפאורה למה שקרה בדיוק אז, כשאכלנו את הכרוב הממולא הכי טעים בעולם של הסבתא האחרת שהתמחתה בז'אנר.



הפינאלה של הארוחה במסעדה האקראית ההיא בזאגרב הסתיימה בסיבוב ביקורים בארץ אצל הסבתות שכבר לא ממש נמצאות איתנו כאן פיזית, אבל איכשהו מצליחות בכל רגע משמעותי בחיי להפציע במקרה בטעם או בריח של מנה, גם אם באיזו נקודה נידחת בעולם.