י"ד תשרי, תשע"ט | 23.09.2018 | 17:25

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
תרגיל הונאה
פרופ' אריה אלדד
08/12/2018
"לא תאמיני מה רצה ממני ראש השירותים החשאיים", אמר לאשתו בערב. "אבל לפני שאני מספר לך, את חייבת להבטיח לי שאת לא מדברת על זה עם אף אחד". פרק ראשון מתוך "נוהל ויזתא"
 
עמימות
(או: איך המטומטם הגיע לתפקידו)


יותר משעה ישב מזכיר הממשלה בלשכתו של ראש השירותים החשאיים ועדיין לא הבין דבר.

"תסביר לי שוב", ביקש. "יש לנו או אין לנו?"

ראש השירותים החשאיים נע בכיסאו. רק לפני שנה מונה במפתיע לתפקידו בידי ראש הממשלה. המועמד המוביל סבל ברגע האחרון מהתמוטטות עצבים, נעלם ומצא את עצמו באיזה אשרם בצפון הודו, והראש הנוכחי, שכבר יצא לחופשת פרישה, נקרא לדגל. עכשיו, לאחר שנה בתפקיד, סבל מנדודי שינה והתקפי חרדה, ופקודיו שמעו אותו אומר שהוא, אתיאיסט מובהק, התחיל להאמין באלוהים, כי רק קיומו מסביר בדוחק את המשך קיומה של המדינה למרות מנהיגיה.

איך האידיוט הזה הגיע לתפקידו, הרהר ראש השירותים החשאיים. התשובה המקובלת, כי מזכיר הממשלה נשוי לבתו של ראש הממשלה הקודם, לא סיפקה אותו. לא יכול להיות שלא זיהו מיד כמה הוא מטומטם. בטח יש פה עוד משהו.

"כנראה לא הייתי די ברור בגלל המדיניות", ניסה ראש השירותים להסביר שוב. "אתה יודע, העמימות המפורסמת. התרגלנו לדבר בשפה דיפלומטית. 'אנחנו לא נהיה הראשונים להכניס נשק כזה לאזור' וכולי וכולי, אז אנחנו משתדלים ליצור את הרושם שיש לנו, אבל בלי להגיד את זה".

"בסדר", אמר מזכיר הממשלה. "אבל כיוון שאתה קראת לי, ואתה מבקש שאעשה משהו, אתה צריך להגיד לי את האמת הפשוטה. יש לנו או אין לנו?"
ראש השירותים החשאיים נעץ עיניו בתמונת חוזה המדינה שעל הקיר. אולי הוא יעזור לו. הוא לא עזר. פתח את מגירת שולחנו והוציא עט נובע מוזהב.

"אתה רואה את זה? האם יש לי עט נובע?"
"כן".
"אין לי עט נובע. למען האמת אני לא מבין מה אנשים מוצאים בהם. תמיד הם מלכלכים את האצבעות. זה מכשיר הקלטה קטן. משהו שמרגלים היו משתמשים בו לפני 50 שנה. פוקס האגדי השתמש בו במזרח אירופה. הוא נראה כמו עט נובע, אבל הוא לא. מי שרואה אותו חושב שיש לי עט נובע".
"אז אתה אומר שיש לנו רק משהו שנראה כמו, אבל הוא בעצם לא".

ראש השירותים החשאיים פתח עוד מגירה והוציא עוד עט נובע. גם הוא מוזהב.
"עוד מכשיר הקלטה?" שאל מזכיר הממשלה.
"לא", אמר ראש השירותים החשאיים, ושמץ עייפות בקולו. "זה עט נובע. והנה עוד", אמר והוציא חופן, והראה לו את הכיתוב המוטבע על העטים: "ארדוף אויבי ואשיגם".
"אנחנו נותנים אותם כמזכרת לאורחים חשובים".
"רק עכשיו אמרת שאין לך עט נובע", אמר המזכיר בשמץ אכזבה.
"זה לא שלי, זה של המשרד".
"אז אתה אומר שיש לנו".
"לא אמרתי", אמר ראש השירותים החשאיים. "אבל כל מי שיוצא מכאן בטוח שיש לי המון עטים נובעים".
"אז אתה מסביר לי שאין לנו נשק ביולוגי, אבל אנחנו רוצים שכל העולם יאמין שיש לנו. שיפחדו".
"אתה זוכר, כמובן", אמר ראש השירותים החשאיים, "שהמדינה חתומה על האמנה הבינלאומית לאי־הפצת נשק להשמדה המונית".
"כן, הסברת לי, אבל לא אמרת לי אם יש לנו או אין לנו".
"תלוי איך אתה מגדיר נשק".
"משהו שיכול להרוג?"
"זאת הגדרה רחבה מדי", אמר ראש השירותים החשאיים. "המכונית שלך יכולה לדרוס זקנה במעבר חצייה, אבל המכונית שלך איננה נשק במובן המקובל. מטוסי הנוסעים שהתרסקו במגדלי התאומים לא היו נשק, אבל הפכו לנשק בידי אל־קאעידה. בכל בית חולים יש מעבדה מיקרוביולוגית ויש שם המון חיידקים שיכולים להרוג, אבל צלחות הפטרי במעבדות אינן נשק".
"אז איך אתה מגדיר נשק?"

"משהו שיכול להרוג אם אני רוצה שיהרוג", אמר ראש השירותים החשאיים. "צמר גפן איננו נשק, אבל אם אני דוחף חצי קילו לפה ולאף של מישהו, זה בהחלט עלול להרוג אותו". הוא החזיר את העטים הנובעים למגירה.
הצמר גפן הזכיר למזכיר הממשלה משהו. "יש לי רופא שיניים בשתים־עשרה", אמר. "אני מצטער, לא אמרו לי שהפגישה תהיה ארוכה. מה אתה אומר, בעצם?"

"בוא נניח שיש לנו במחסן אחד המון מקפיאים עם צלחות פטרי עם חיידקים. במחסן אחר מכלים עם נוזל שמאפשר לחיידקים לחיות כמה שעות מחוץ למקרר, ובמחסן שלישי טילים עם מקום פנוי בראש הקרבי של הטיל שמתאים בדיוק למכל כזה. אז יש לנו נשק ביולוגי?"
"לדעתי כן".

"בוא נשאיר את זה כך", אמר ראש השירותים. "כל העולם יודע שיש לנו טילים. לגבי השאר הם יכולים רק לנחש את היכולות שלנו. אנחנו רוצים שהניחוש יהפוך בעיני האויב למידע מודיעיני. בשביל ההרתעה". ראש השירותים סגר את כל המגירות ונשען אחורה. זה היה סימן. נקודה בסוף משפט.

גם מזכיר הממשלה נשען אחורה, אבל רק כדי לרפות את שרירי צווארו המכווצים. המזגן במשרד פלט חום יבש ומעיק. הביקור אצל רופא השיניים היה בעצם רק ביקורת חצי שנתית שגרתית, אבל הוא הרגיש שכבר כואב לו משהו. בלסת העליונה. "אז מה אתה צריך ממני?"

"תראה", אמר. "עלולה להיות מלחמה בקיץ. אנחנו יודעים שהם מוכנים ורק מחכים לאור ירוק מהפטרונים שלהם. אנחנו לא רוצים מלחמה, לא בעיתוי הזה לפחות. למרות שאין לי ספק שאנחנו ננצח בשדה הקרב, מדינית נפסיד, וראש הממשלה חושש שיהיו למלחמה גם השלכות פוליטיות, כי כבר היו לו שתיים, ולכן אנחנו רוצים שתערוק", אמר ראש השירותים החשאיים. "תבקש מקלט מדיני באיזושהי מדינה, ובתור נדוניה תביא אינפורמציה. מידע שירתיע אותם מלצאת למלחמה נגדנו".

עטיפת הספר

ניצוץ משונה חלף בעיניו של מזכיר הממשלה. "זה די מטומטם", אמר. "למה שמזכיר הממשלה יערוק? יבגוד במדינה שלו? מי יאמין לשטות כזאת?"
"כל מי שיכיר את הרקע, את המניעים שלך ויראה את החומר שתספק", אמר ראש השירותים החשאיים וחיפש שוב משהו באחת המגירות, אבל התחרט ושב וסגר אותה. "אני מבין שאתה ממהר לרופא שיניים, ואתה בטח צריך זמן לחשוב על זה. נמשיך את השיחה בקרוב. ברור לך שזה אחד הדברים הכי חשאיים והכי חשובים לביטחון המדינה. אז אל תדבר על זה עם אף אחד. גם לא עם אשתך. בין אם תסכים להשתתף ובין אם לאו".
"אין סיכוי שאסכים להשתתף בדבר כזה", אמר, וקם ללחוץ את ידו של ראש השירותים. "תודה על השיחה המעניינת".

אסף את הטלפון שלו מפקידות הלשכה וירד למגרש החניה. בדרך למטה תהה למה מכנים את ראש השירותים החשאיים "האינסטלטור" והבטיח לעצמו לשאול אותו בהזדמנותו.

כמעט סוף החורף. רק מאה מטרים הפרידו בין עמדת השומר בכניסה, שרשם את שעת צאתו, לבין המכונית שלו, אך הוא הספיק להירטב במטח הגשם הפתאומי. הוא כמעט שמח על הרעננות החינמית.

זוגיות (או: מיינרצהאגן שלנו)

"לא תאמיני מה רצה ממני ראש השירותים החשאיים", אמר לאשתו בערב. "אבל לפני שאני מספר לך, את חייבת להבטיח לי שאת לא מדברת על זה עם אף אחד".

הם ישבו במטבח ואכלו מרק גריסים עם פטריות. המרק האהוב עליו. הוא ידע שהיא יודעת שזה המרק האהוב עליו, ותהה בינו לבין עצמו אם למרק יוצמד תג מחיר.

מזכיר הממשלה שציין רק לאחרונה את יום הולדתו ה־40 (עוגה במשרד, שום חגיגות מיוחדות) היה מבוגר בשנים אחדות מרעייתו, וגבוה ממנה בחצי ראש. "הוא סופר־אינטליגנטי, למרות שהוא גבוה", שמע אותה אומרת פעם לחברתה בטלפון, וקיווה שהיא מדברת עליו. הם נשואים כבר כעשר שנים. היא בתו היחידה של ראש ממשלה לשעבר, אבל כשהכירו באוניברסיטה, היה זה שערה האדום הזוהר ומותניה הצרים שמשכו אותו. מאז כבר החליפה צבע, ושערו שלו הלך והקליש בקצב מדאיג. הוא התעבה מעט, והיא שמרה על גזרה מושלמת. היא יצאה לריצה כל ערב, והוא תיעב פעילות גופנית. ילדים אין להם, חרף ניסיונותיהם. בשנה האחרונה חש שהיא מאבדת עניין בו. לעתים תכופות סבלה מכאבי ראש.

"תגיד, פעם גיליתי משהו?" שאלה אשתו.
"לא, אבל זה משהו הזוי לגמרי, אז שלא תחשבי שזאת בדיחה, ובדיחות מותר לספר. הם רוצים שאני אהיה סוכן כפול. שאערוק מהמדינה ואמסור חומר סודי לאויב. חומר שהם ייתנו לי. שהוא לא אמיתי, אבל יוצר את הרושם שיש לנו איזה נשק איום ונורא".
"כל העולם יודע שיש לנו נשק גרעיני", אמרה אשתו.
"לא מדובר בזה", אמר. "משהו אחר. אני לא יודע פרטים. נשק ביולוגי, אבל תגידי לי, זה מה שמעניין אותך בסיפור? הנשק? לא זה שהם רוצים שאני אהיה בוגד? שאערוק?"
"תמיד רצית להיות מרגל", אמרה אשתו. "רק שלפני 20 שנה לא קיבלו אותך. אז הלכת למשפטים. איזה מזל שלא קיבלו אותך", אמרה והעלתה חיוך סינתטי, כמו לתמונה משפחתית. "ככה נפגשנו בקפטריה, כשאיבדת את הסיכומים שלך".
"לא איבדתי, גנבו לי אותם", אמר. "את יודעת את זה יפה מאוד. זה ההוא, שהיה הכי מטומטם בכל הפקולטה, ולא בא לאף הרצאה. יום אחד אני עוד אסגור איתו חשבון. הוא ראש אגף במבקר המדינה היום, את יודעת?"
אשתו לא הניחה לשיחה להיסחף למחוזות האלה. "אז מה אמרת לו?"
"שישכח מזה, אלא מה את חושבת שאמרתי לו? שאני מסכים לערוק? שכל ילד במדינה יקלל אותי? שאת לא תוכלי לעבור ברחוב? ואמא שלי, ואחותי? מה היא תעשה? איזה מין רעיון מטומטם זה?"
"אמא שלך כבר לא יודעת מי היא. ואני אטוס לחו"ל שבוע לפני כן, ולא אחזור עד שהשערורייה תירגע".

דממה נפלה במטבח.
"מה?"
"ראש השירותים החשאיים דיבר איתי לפני יומיים", אמרה אשתו. "הוא סיפר לי מה הוא מתכוון להציע לך. יש תוכנית מסודרת. אני אמורה לצאת מהארץ שבוע לפניך. יסדרו לי כל מה שאני צריכה, כולל דרכון עם שם אחר, יארגנו לי בית באיזה חור במערב התיכון, ואני אחזור רק אחרי שאתה תחזור לארץ וכבר תהיה גיבור לאומי. רק שבניגוד לך, חמודי, אני לא רצתי לספר לך, כי אני הבטחתי לו. ואגב, הוא איש מרשים מאוד".
"ואת הסכמת?" שאל, בולע את העלבון.
"לא הסכמתי לכלום", אמרה אשתו. "הוא גם לא ביקש הסכמה. הוא רק סיפר לי על התוכנית כדי להכין אותי לשיחה איתך, ואמר לי שלא כל אדם זוכה במחי מעשה אחד להיות גיבור לאומי. הוא סיפר לי על קצין בריטי במלחמת העולם הראשונה שיצא לסיור רכוב מול קווי האויב, וכשנתקל באש ברח משם בדהרה פראית, וכאילו נפל לו תיק עם מפות של תוכנית התקפה שלא הייתה ולא נבראה. מיינרצהאגן קראו לו. תרגיל הונאה קלאסי. והוא אמר לי שאתה תהיה המיינרצהאגן שלנו". 
הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה־ביתן
print gohome
print
--%>