י' תשרי, תשע"ט | 19.09.2018 | 10:20

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
"שחור על לבן" מציג את הקו קלוקס קלאן כליצנים
מאיר שניצר
08/09/2018
הבמאי ספייק לי מפתח את העימות של הנאצים באמריקה מול השחורים, היהודים ושאר העולם כקומדיית סלפסטיק לא מתוחכמת במיוחד, ובוודאי שלא מותחת בכלל
 
במקום שבו "הבלתי רשמיים", ההלצה התפלה על אודות כינונה של תנועת ש"ס, נחשב לאמירה פוליטית מחודדת, עלול גם הסרט "שחור על לבן" לתפוס כותרות מהללות. והיו כבר דברים מעולם, ולגמרי לא מזמן; אך לפני עשרה שבועות הכתיר חבר השיפוט של פסטיבל קאן סרט אמריקאי זה בפרס השני בחשיבותו - הגראן־פרי, והדלפות מהדיונים סביב חלוקת הפרסים הבליטו את העובדה שכמעט–כמעט נוצר שם רוב שצידד בהענקת הכתר עצמו, דקל הזהב, לבדיחה הלא ממש רצינית שביים ספייק לי הוותיק.

זה ארבעה עשורים שספייק לי מפציץ בסרטים. עד כה ביים כ–80 סרטים ארוכים, קצרים וסרטי תעודה. 25 מתוכם הם סרטים עלילתיים דוגמת "לא יכולה בלי זה", "עשה את הדבר הנכון", "מלקולם אקס", "השעה ה–25" ו"האיש שבפנים". ספייק לי, קולנוען ברמה סבירה פחות או יותר, אינו בוש לכבוש את המשבצת השמורה להעדפות מתקנות עבור אפריקאים–אמריקאים, אפילו אם זה בא על חשבון איכותו של המוצר הפילמאי שלו. כך זה אירע בעבר, וכך גם ב"שחור על לבן".



מדובר באפיזודה מפתיעה, די משעשעת יש להוסיף, שהתחוללה במהלך שנות ה–70 ושבמרכזה עמד רון סטולוורת', ראשון השוטרים כהי העור שהתגייסו למשטרת קולורדו ספרינגס, עיר לבנה בעלת אוכלוסייה בסדר גודל של 400 אלף תושבים, שראשיה סברו אז כי פנים בצבע שחור ישפרו את מערך יחסי הציבור של שומרי החוק במקום. לימים פרסם סטולוורת' ספר על אודות התקופה ההיא, ובו שיבץ סיפור מעשה העוסק בהתגנבות שלו, "כושי מזוהם" על פי ההגדרה הגזענית, אל תוככי ארגון הקו קלוקס קלאן, שחותר לסילוקם מאמריקה של השחורים והיהודים (ואם אפשר גם הקתולים), ולהנהגת תורת הגזע הנאצית ברחבי ארצות הברית.

הבמאי הצעיר ג'ורדן פיל (שסרטו "תברח" היה מועמד השנה לפרס האוסקר) נתקל בספרו של סטולוורת' והתכוון לעבד אותו לבד. מסיבות שונות לא עלה הדבר בידי פיל, והוא המליץ למפיקיו להעביר את הפרויקט לטריטוריה של המנטור שלו, ספייק לי, שנהנה ממעמד מיוחד בקרב קולנועני אמריקה בלי קשר ישיר לאיכות הסרטים שהוא מייצר. בראיון עמו, שפורסם בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס", הודה לי שמעולם לא שמע על סיפורו האישי של סטולוורת'. המסקנה הנובעת מווידוי זה היא שאם נביא הזעם השחור של הקולנוע לא ידע על כך, כנראה שבאמת מדובר בזוטה ציבורית.

כאמור, ראשית שנות ה–70 המיליטנטיות ברקע. סטולוורת' (ג'ון דיוויד וושינגטון) מגויס למשטרת קולורדו ספרינגס ונשלח לרחרח אחר חשודים שחורי עור שעלולים היו לעמוד מאחורי אסיפה פוליטית המדיפה ניחוחות הזדהות עם ארגון הפנתרים השחורים, שנתפס אז על ידי סוכני ה־FBI כאויב הציבור מספר אחת. האסיפה מאורגנת על ידי סטודנטית מיליטנטית ושמה פטריס (לאורה הארייר), שתסרוקת האפרו שלה מזכירה את אנג'לה דיוויס הסוערת, שהייתה אז ממנהיגות הדור השחור הצעיר באמריקה. השניים נדלקים זה על זו ולהפך, ומכאן והלאה תהיה זאת עלילת המשנה של "שחור על לבן".

העלילה הראשית קשורה למודעת דרושים שסטולוורת', הרובץ משועמם בתחנת המשטרה, עולה עליה במקרה. המודעה, שאליה מצורף גם מספר טלפון, פונה אל גברים חיוורי עור ובעלי השקפת עולם גזענית, ומציעה להם הצטרפות לקו קלוקס קלאן המגונה. בצ'יק צ'אק סטולוורת' מרים טלפון אל לשכת הגיוס של הניאו–נאצים, ולא עובר זמן רב והוא מתקבל כחבר בארגון הגזעני. ואיך זה קורה? פשוט מאוד. אל מפגש ההיכרות משגר סטולוורת' שוטר עמית, פיליפ צימרמן שמו (אדם דרייבר), שמוצאו יהודי ובני סוגו מאוסים, כידוע, על ידי אנשי הקו קלוקס קלאן לא פחות מאשר שחורי העור.

נוצרת אם כך זהות בדויה של אישיות המורכבת משני חלקים דחויים על ידי הימין הקיצוני האמריקאי. משום מה מעדיף ספייק לי לפתח את העימות הזה - נאצים מול שאר העולם - כקומדיית סלפסטיק לא מתוחכמת במיוחד, ובוודאי שלא מותחת בכלל. מאותו הרגע שבו התסריט של "שחור על לבן" משרטט את הארגון המחתרתי קו קלוקס קלאן כאילו מדובר בחבורת הקומיקאים של מייק סנט מימי הראינוע הקדומים, אובד לסרט כל האימפקט הפוליטי שלו. אם הארגון מורכב מליצנים וחדלי אישים, מדוע יש להתריע מפניו? העובדה שהקו קלוקס קלאן מגומד כאן לדרגה של בדיחת אגב, מייתרת למעשה את הפרויקט כולו.

נקודת השיא בסרט אמורה להיות המפגש הבלתי אמצעי של צמד השוטרים, השחור פלוס היהודי, עם דיוויד דיוק, כיום ממנהיגי הניאו–נאצים בארצות הברית, ובשנות ה–70 האיש שנשא בתואר המפוצץ "הקוסם הגדול של הקו קלוקס קלאן". מדובר באדם מסוכן מהבחינה הפוליטית - אז כמו עתה - שספייק לי מעדיף כלפיו את הגישה הבדחנית. להבדיל אלף הבדלות, גישה דומה משרתת גם את אלירן מלכה, שכתב וביים את "הבלתי רשמיים", בסרטו הראשון והמצליח, וגורפת בעיקר תשואות חן־חן כאילו אנחנו עדיין בעידן השוטר אזולאי.

כאמור לעיל, ספייק לי הוצנח על פרויקט זה, ועמו, כך נראה, נחתו על הבד גם כמה סעיפים מהאג'נדה המוכרת שלו, שאינה קשורה בהכרח לסיפור על אודות שוטרי העיר קולורדו ספרינגס ומאבקם ברשעים הלבנים. כך קורה שבראשית הסרט (וגם בהמשכו) צצים קטעים הלקוחים מהלהיט ההוליוודי הנצחי "חלף עם הרוח" (1939) וכן מ"הולדת אומה" (1915), סרטו האילם של ד"ו גריפית', שהניח את היסודות לתעשיית הסרטים האמריקאית. לספייק לי, והטיעון הזה מוכר כבר מסרטים קודמים שלו, חשוב להדגיש את טיפות הרעל המרוכזות שיצירות מפתח אלה ודומות להן טפטפו לתודעת הציבור האמריקאי כנגד שחורי העור.

ואם לא די בדיון הפרופגנדה התיאורטי הזה, שמולבש בלי סיבה על עלילת "שחור על לבן" (אולי כדי לחזק את הסיפור הרפה), משובצת בו גם הופעת אורח של הארי בלפונטה, אולי ראשון השחקנים השחורים שנסק למעמד של כוכבות בהוליווד, המישיר מבט אל המצלמה ומספר בתקריב מרשים את סיפור הלינץ' שנעשה בטקסס ב–1916 בג'סי וושינגטון השחור שהואשם לשווא באונס אישה לבנה, ונקרע לגזרים על ידי המון לבן. זה סיפור חשוב? בוודאי! זה קשור ל"שחור על לבן"? לא! אז למה לגרור אותו לבד, כחלק ממארג טיעונים שמרביתם ראויים להשתבץ בסיטקום?
print gohome
print
--%>