י' תשרי, תשע"ט | 19.09.2018 | 10:12

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
מלך בשר ודם
אבי קורן
08/10/2018
עד היום לא ברור מתי נולד, אבל יש דברים שאין עליהם מחלוקת בכל הנוגע לש"י עגנון: לא היה, וספק אם יהיה, סופר גדול וחשוב כמותו
 
"ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחוכמתו לבשר ודם".

לפני 52 שנים עמד מלך הסופרים שלנו מול המלך של שוודיה ובירך אותו בשפה שבה הוא כתב את הספרים שלו משך למעלה מיובל שנים, ושבעבורם הוא קיבל את פרס נובל לספרות. הפרס שהוענק לו “על אומנות הסיפור המדויקת והטיפוסית עם מוטיבים מחיי העם היהודי" הציב בפעם הראשונה, והאחרונה עד היום, סופר ישראלי ב"גולדן רינג" של הספרות. השורה הכי ראשונה והכי יוקרתית בעולם, לצד גדולי הסופרים העולמיים לדורותיהם. הוא נשא את דבריו בעברית אבל ביקש שיתרגמו אותם לשוודית: “מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברַי בלשון המקום".

ואני תוהה איך אפשר בכלל לתרגם את השפה העגנונית לשוודית או לכל שפה אחרת. “בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלי געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם, נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ".

תמונה ראשונה

שמואל יוסף צ'צ'קס, או טשאטשקיס, או בסגנון היידיש של יהודי מזרח גליציה, כפי שנהג לכתוב, טשאטשקעס, נולד בעיירה בוצ'אץ' בי"ח באב תרמ"ז. החודש לפני 131 שנים. למרות זאת, וכיאה לסופר שעוסק בעצם בהמצאת סיפורים, בבריאת דמויות ובבידוי ראיות, הוא המציא לעצמו תאריך לידה שלדעתו התאים לו יותר: ט' באב תרמ"ח. והרי לפי האמונה תשעה באב הוא יום לידתו של המשיח. זה אומר אולי משהו על מה שחשב שמואל יוסף על עצמו ולאן חשב שמגיע לו להגיע. אולי, אבל יש השערה פרוזאית יותר וספרותית פחות: הוא פשוט זייף את גילו כדי לחמוק מגיוס לצבא. בסדר, אומרים החוקרים - וכשזה נוגע לעגנון יש המון כאלה - נניח שזו הסיבה, אז למה דווקא תשעה באב ולמה אחרי שהצליח להתחמק מגיוס לצבא הוא המשיך לדבוק בתאריך 8.8.1888, שנראה יפה מאוד בלועזית והוא כל כך חשוב ומשמעותי בעברית.

את התשובה, הם אומרים, יש לחפש בסיפורו “איברי המשיח". שם מתואר מפגש בינו לרבי אלעזר הקליר, שהיה פייטן שחי פה בין התקופה הביזנטית לתקופה המוסלמית. עגנון פוגש את אלעזר הקליר בליל תשעה באב בשנת תרפ"ט ליד הכותל המערבי. הפייטן כתב בין השאר קינה על חורבן הבית שפותחת בשורות האלה:



איכה ישבה חבצלת השרון

ודמם רון מפי נושאי ארון

ונעו ממשמרותיהם

כוהנים בני אהרון

כנמסר הבית במסרבי מרון

המפגש עם הפייטן מהמאה ה־6 מפיח בסופר תקווה גדולה. הימים בארץ הם ימי מאורעות תרפ"ט, ודבריו של הקליר גרמו לעגנון לחיזוק האמונה והציפייה למשיח.

“לאחר שהלך לו עמדתי והרהרתי, אם כן, טעות הייתה בידי שאמרתי שאין רואים שום שינוי בעולמות, כאילו קץ ישועתנו עדיין רחוקה ממני. והרי מדברי בחיר משוררי הקודש אני שומע שכבר התחילו מסדרין איברי המשיח".

אגב, עגנון לא היה היחיד שסידר לעצמו את תשעה באב כתאריך לידתו. החסידים של הרבי מנחם מנדל שניאורסון, שנולד בי"א בניסן, יוכיחו לכל מי שרוצה וגם למי שלא, שהרבי מלובביץ' נולד בעצם ארבעה חודשים מאוחר יותר, בט' באב תרפ"ב. כי הרי זה התנאי הראשון לכך שאתה המשיח.

ובלי שום קשר או רמז לשום דבר: נתן אלתרמן נולד בט' באב תר"ע (1910) וזה בדוק.

תמונה שנייה

“דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול. ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון - בדמי ימיה".

(אברהם ב' יהושע)



ככה נפתח הפרק על הסיפור “בדמי ימיה" בספר “כוחה הגדול של אשמה קטנה". משפט פתיחה של סופר ישראלי גדול, שמופיעים בו שני ענקי ספרות רוסיים ועוד סופר ישראלי חשוב, וכמובן ש"י עגנון האחד והיחיד. חמישה סופרים חשובים ונחשבים במשפט אחד. דוסטויבסקי אמר ש"האדרת", יצירתו של ניקולאי ואסילייביץ גוגול, היא אם כל ספרות רוסית. עמוס עוז שאמר את זה על הספרות העברית ועל “בדמי ימיה" יצירתו של ש"י עגנון, כתב בספר שלו “מתחילים סיפור":

“לולי חזקתו של שייקספיר על הכותרת ‘קומדיה של טעויות', אולי אפשר היה להכתיר בה את ‘בדמי ימיה', סיפור מאוכלס כפילים, סיפור על שתי נשים, אם ובתה, זו נישאה לגבר אוהב ומסור לה אך לא רצתה בו, וזו - לגבר שרצתה בו אך משהשיגה אותו אולי מצאה בו מיקח טעות".

עם כל הכבוד לעמוס עוז, ויש כבוד והמון כבוד, אני לא הייתי קורא לסיפור הזה של ש"י עגנון “קומדיה". טעויות יש בו, אבל אני, מהפעם הראשונה שקראתי את הסיפור, דמעתי, שלא לומר בכיתי. זה קורה לי גם היום, כשאני חוזר אל סיפור חייהן העצוב ומכמיר הלב של לאה ושל בתה תרצה. כי אל “בדמי ימיה" אני חוזר ושב וחוזר מאז שפגשתי אותו בפעם הראשונה, אי־אז בשנות בית הספר התיכון.



“עגנון עצמו התבדח פעם, בעניין אחר, ואמר כי ספר שאינו ראוי שיקראו בו פעם שנייה - אפשר לוותר עליו עוד לפני קריאה ראשונה".

("מתחילים סיפור" / עמוס עוז)

תמונה שלישית

טוב, אי אפשר בלי לצטט את עגנון. כי מיהו עגנון בלי השפה הזו, המיוחדת והעגנונית, עם המילים העגנוניות, בעיקר אלה שרק הוא משתמש בהן ושלא נתקלים בהן במקומות אחרים. ואם בכל זאת פוגשים בהן במקומות אחרים, אז זה סימן שפגשת גרפומנים. והכי חשוב כמובן זה מה שעגנון אומר בעזרת המילים האלה:



"מנהגה של מדינה זו, אין עושים דבר אלא אם כן דנים עליו תחילה. ואין דנים אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה... עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידין נואם אחר".

("פרקים של ספר המדינה")

את דעתו על סופרים וספרים מסוימים הוא הביע לא פעם לא בחשאי ולא ברמז דק:



“יש מלומדים שבקיאותם מביאה אותנו לידי תמיהה מחמת הביבליוגרפיה שבספריהם שתופסת כשליש מהספר. כיוון שבודקים אחריהם רואים שרוב הספרים שהזכירו אין להם שייכות עם הספר... מלומדים אחרים יש שמרבים בציטוטים מספריהם. כלומר מדברי עצמם הם מביאים ראיה לדבריהם... מלומדים אחרים יש שמביאים דעותיהם של אחרים, לא לשם ראיה, אלא כדי לחלוק עליהם".

(שירה)



בהזדמנות אחרת הוא אמר שבאגודת הסופרים יש 150 חברים ושני סופרים.

על הפרופסור שמואל הוגו ברגמן, הפילוסוף שהיה הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים ושזכה פעמיים בפרס ישראל אמר:

“למה לי לקרוא את ש"ה ברגמן על קאנט ולא להבין דבר, אם אני יכול לקרוא את קאנט ולא להבין דבר?".

אבל את ההמלצה הזו הכי כדאי לקבל ולאמץ:

“טוב לדבר עם הטיפשים. אתה מדבר כל העולה על רוחך ואי אתה צריך לחשוש שמא דיברת דברי שטות".


אפילוג

“בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה".

("בדמי ימיה" / ש"י עגנון)



לפני ימים מעטים מתה אמי. בערוב ימיה מתה. גם טובים וגם רעים היו ימי שני חייה. ואני חזרתי בפעם המי־יודע־כמה לקרוא את הסיפור הזה של עגנון שמהלך עלי בקסמו ושבכל פעם שאני חוזר אליו הוא מתגלה לי מחדש והוא משתנה לי איתי וכמוני. “ספר שאינו ראוי שיקראו בו פעם שנייה - אפשר לוותר עליו עוד לפני קריאה ראשונה" אמר עגנון. ומה עם ספר שקראתי עשרות פעמים?

“מתי כותב אדם את הסיפור הטוב?", שאל פעם ש"י עגנון וענה: “בשעה שלא חשב כלל לכתוב אותו. זה נוצר בלבו מאליו. לפתע הוא מקבל כוויה הצורבת ואינה מרפה. הוא מנסה לכתוב וזה 'הולך'! מעולם לא הכינותי את עצמי לכתוב סיפור, וכל אותם הסיפורים שהכינותי עצמי לכתבם, לא כתבתי ולא אכתוב לעולם".


עוד אפילוג

בואו נניח את התמיהה ואת הויכוח לגבי תאריך הולדתו של גדול הסופרים העבריים בדורנו, וניתן לו להספיד את עצמו כמו שרצה ובעצמו כתב:



נולדתי בשנת תרמ"ח

אבריי שס"ה, גידיי רמ"ח

יודע דף גמרא ופרק תנ"ך

ובמותי אמרו אך:

נפטר בשנת כך וכך
print gohome
print
--%>