השפל הגדול: טראמפ וארדואן טיפסו מאוד גבוה על סולם, ושניהם מסרבים לרדת ממנו

בינואר 1947 קיבלו הטורקים סיוע חירום מאמריקה. תחת לחץ גובר של האימפריה הסובייטית המתעצמת, טורקיה ויוון נקלעו למצוקה, והנשיא הארי טרומן החליט לעזור. לא מטוב לב. כלומר, אולי גם מטוב לב. אבל בעיקר מתוך תחשיב של אינטרסים. יוון וטורקיה היו הראשונות להיעזר בארצות הברית, אחריהן באו כל מדינות מערב אירופה. התוכנית המוכרת כ״תוכנית מרשל״, שבמידה רבה חוללה והידקה את הברית האטלנטית, יצאה לדרך. הקומוניסטים נבלמו. 

הרבה מים זרמו מאז בבוספורוס, ויחסי ארצות הברית וטורקיה ידעו עליות, מורדות, ולא מעט תפניות דרמטיות. בתחילת שנות ה־60, בעת משבר הטילים בקובה, סחרו האמריקאים עם הרוסים בטילים הגרעיניים שהוצבו על אדמת טורקיה. הרוסים הסירו את האיום הקובני, האמריקאים, בלי להודות כמובן שמדובר בעסקה, הסירו את האיום הטורקי. אבל טורקיה הייתה אז, ונותרה גם היום, מדינת ציר חשובה לאמריקאים. היא גובלת בסוריה הנקרעת במלחמת אזרחים, בעיראק שהאמריקאים פלשו אליה בעשור הקודם, באיראן שהאמריקאים נמצאים איתה בעימות כעת, ובים השחור, שמעברו השני חצי האי קרים ואוקראינה – כלומר, עדיין מוקד לעימות רוסי־אמריקאי. ועוד פרט קטן: בברית נאט”ו, טורקיה מחזיקה את הכוח הצבאי השני בגודלו מתוך 29 מדינות חברות. היא אומנם רק צל של האימפריה העותמאנית, ובכל זאת כוח שיש להביא בחשבון.

ועכשיו משבר. הלירה הטורקית צונחת, לא רק בגללו. הנשיא דונלד טראמפ מצייץ איומים, לא לגמרי מרומזים, ומוצא מולו את אחד המנהיגים היחידים בעולם שיודע להתחרות בגסות הרוח המילולית שלו, רג׳פ טאיפ ארדואן. האמריקאים מטילים סנקציות כלכליות. הטורקים קוראים לזה תקיעת סכין בגב ומבטיחים שלא להיכנע. ״להם אולי יש את הדולר שלהם, אבל לנו יש את העם שלנו, ואת אלוהים״, אמר ארדואן.

בינתיים, ככל הידוע, אלוהים לא מתערב בשוקי המטבע. או אולי מתערב, אבל לא כדי להציל את הטורקים. תוכניות הפיתוח של טורקיה חייבו אותה ללוות לא מעט כסף, שהיא חייבת לבנקים אירופים. הבנקים הללו רואים את הלירה צונחת, ותוהים האם וכיצד יקבלו את כספם בחזרה. ארדואן, נאמן להבטחה שמשום מה החליט להבטיח, מסרב לאשר לבנק המרכזי של טורקיה העלאת ריבית כדי לעצור את פיחות המטבע. מתברר שלא רק טראמפ נצמד להבטחותיו לבוחרים – גם ארדואן נצמד אליהן. וכרגע אין מוצא מהמשבר. שני המנהיגים גבוה על סולם. מסרבים לרדת. 

סיבת המשבר? כאן אפשר להתחיל מהסוף להתחלה או מההתחלה לסוף. אם מתחילים מהסוף, סיבתו המיידית היא איש דת אמריקאי בשם אנדרו ברנסון. הטורקים עצרו אותו לפני שנתיים, בטענה, מי יודע אם נכונה, שהיה שותף לניסיון ההפיכה נגד ארדואן. ״נוצרי נהדר, איש משפחה, אדם נפלא״, תיאר אותו טראמפ. הוא וסגנו, מייק פנס, נתונים תחת לחץ של קבוצה חשובה מבוחריהם לעשות משהו כדי לשחרר את ברנסון. אם יורשע בבית משפט בעבירות המיוחסות לו, הוא עלול לבלות 2־3 עשורים בכלא הטורקי – מה שטראמפ לא מוכן בכלל להעלות על הדעת. 

מה עשה ברנסון? שר החוץ מייק פומפאו אומר שאין נגדו ראיות. בתו של העצור אומרת שהוא כלי משחק פוליטי בידי הטורקים. יש סיכוי לא רע שהיא צודקת. האמריקאים רוצים את ברנסון, אך מולם גם לטורקים יש רצונות, ואחד החשובים שבהם הוא רצונם להעמיד לדין את איש הדת פתהוללה גולן – מי שעומד, כך סבורים הטורקים, מאחורי הניסיונות החוזרים ונשנים לערער את שלטונו של ארדואן. אלא שגולן חי באמריקה כבר שנים רבות, והאמריקאים לא מעלים על דעתם להעביר אותו לידי מערכת החוק הטורקית. על זה בדיוק הטורקים קובלים: תנו לנו את גולן, ניתן לכם את ברנסון. הם יותר מרומזים. ובינתיים, גם מגבים את הרמז במעשים. למרות לחץ אמריקאי גם במילים וגם במעשים, למרות הירידה בשער המטבע, והחששות בשוקי הכספים ממה שיקרה לטורקיה, ארדואן מסרב להתקפל, מסרב לשחרר את הקלף האמריקאי שלו.

זה, כאמור, תיאור מהסוף להתחלה שאפשר להציע לו גם תחליף: מההתחלה לסוף. ואולי לא ממש מההתחלה, כי לך תדע כמה אחורה צריך ללכת, אבל לפחות מהאמצע הרחוק למדי. נאמר, עשור וחצי לאחור. למעשה, במשך התקופה הזאת לפחות, יחסי ארצות הברית וטורקיה אינם בדיוק תקינים. כבר נשיא שלישי ברציפות עומד מול הצורך לנווט יחסים מורכבים מול מדינה שקצת מעצבנת אותו. ג׳ורג׳ בוש התקשה מאוד עם הטורקים בדרכו למלחמת עיראק. היו שאלות שנוגעות לאפשרות של כוחות אמריקאים לפעול משטח טורקיה, של מטוסים לצאת משטח טורקיה. אחר כך היו שאלות שנוגעות למצבם של הכורדים בעיראק, וליכולתם של הטורקים להסכים בלי מחאה להתעצמות של המיעוט שהם רואים בו סכנה לשלמותה של טורקיה. 

בוש התלבט לא פעם בשאלת היחס הנכון לטורקיה. בערך באמצע הקדנציה שלו, התכנסו כמה מיועציו הבכירים כדי לדון כיצד להגיב במקרה שקצינים טורקים יפילו את השלטון הדמוקרטי, שהוא גם אסלאמי. העמדות התפלגו בערך על פי המפתח הבא: אנשי משרדו של סגן הנשיא ריצ’רד צ’ייני נטו לתמוך בקצינים המתלבטים אם למרוד. במשרד ההגנה ובמועצה לביטחון לאומי לא הייתה עמדה אחידה. אבל למשרד החוץ הייתה עמדה נחושה ונחרצת. זו הייתה עמדתה של קונדוליסה רייס, שרת החוץ בקדנציה השנייה של בוש. כמו שקרה איתה גם בהקשר של לבנון, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, רייס שכנעה את הנשיא שאי אפשר לנהל מדיניות דו־פרצופית. אי אפשר להצהיר שתומכים בדמוקרטיה, ואז לתמוך בהפיכה נגד הדמוקרטיה - מפני שמדובר בדמוקרטיה לא לגמרי נוחה. טורקיה, סברה רייס, היא מודל של דמוקרטיה מוסלמית. זה לא תמיד נוח לאמריקה, אבל זה מה שיש. אם הנשיא מאמין שהמזרח התיכון צריך דמוקרטיה, הוא צריך להבהיר לקצינים הטורקים שלא יתמוך בהם. 

אחרי בוש, בא אובמה. הוא לא פלש לעיראק, אבל גם לו גרמו הטורקים לכאב ראש. המשט הטורקי לישראל והשלכותיו היו מכשול. ניסיונות תיווך טורקים עם איראן היו מטרד. בשלב מסוים, טורקיה גם הצביעה נגד סנקציות על איראן במועצת הביטחון. כמה בכירים בממשל אובמה סברו שזאת חוצפה שמחייבת תגובה. אבל אובמה לא היה נשיא של תגובות ועונשים. הוא היה נשיא של דו־שיח. שלא כמו טראמפ, שלא כמו ארדואן, גם התעקשות לקיים הבטחות ששיגר בתקופת הבחירות לא אפיינה אותו. ב־2009 ביקר בטורקיה, בלי לעורר יותר מדי גלים. זו הייתה הזדמנות להבהיר שהבטחה אחת לא יקיים. “כנשיא, אכיר בשואה הארמנית”, אמר כאשר התמודד. אבל בביקורו בטורקיה קרא לטורקים ולארמנים להפנות את מבטם מן העבר אל העתיד. 

טורקיה המשיכה להערים מכשולים במסגרת המלחמה בסוריה. שוב, עניינה בכורדים וסירובה לראות בהם שותפים למאבק נגד המדינה האסלאמית עמדו בניגוד למדיניות האמריקאית. עם הזמן ירד גם מעמדה הציבורי. ארדואן הוא אולי נשיא פופולרי בארצו, אבל את הדימוי שלה בשאר העולם לא שיפר. אגב, גם הדימוי של אמריקה בקרב הטורקים לא גבוה במיוחד. הוא צלל לשפל בתקופת בוש, השתפר בתקופת אובמה ויורד שוב, כמו בשאר העולם מלבד ישראל ורוסיה, בתקופת הנשיא טראמפ. האם צלילת המטבע ומשבר כלכלי אפשרי יגרמו לטורקים להאשים את הנשיא שלהם, או את הנשיא של המעצמה האחרת? קשה לדעת. מה שנראה בטוח: החיכוכים יכולים עוד להחריף. 

בחודש שעבר הועלו שאלות בקונגרס על רכישת מטוסי F35 על ידי טורקיה, והושמעו איומים לעצור את העברת המטוסים בגלל מדיניותה של טורקיה. מעצרו הנמשך של ברנסון שימש כסיבה לחלק מהמבקשים לתהות על העברת המטוסים, אך גם מדיניות הביטחון הכללית של טורקיה, כולל רכישת מערכות הגנה אוויריות מהרוסים – כלומר, מצב שבו לטורקים תהיה יכולת לבחון כיצד מערכת רוסית שרכשו יכולה לנצח מטוס אמריקאי שרכשו. שר ההגנה, ג׳יימס מאטיס, נדרש לדווח לקונגרס על ״מצב היחסים עם טורקיה״ בחודש נובמבר הקרוב. אם הקונגרס יתרשם שהמצב רעוע, כפי שטראמפ כבר צייץ בלי להסס, צעדי ענישה והחרמה יעלו על שולחן הדיונים. עד כדי כך, שטראמפ עוד עשוי למצוא את עצמו בצד המפתיע, של מי שמבקש מהקונגרס (בשנה הבאה אולי קונגרס דמוקרטי) לא להגזים.