י"ד תשרי, תשע"ט | 23.09.2018 | 13:31

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
“דוג-מן": ישיר מדי, מניפולטיבי יתר על המידה ונטול עלילות משנה
מאיר שניצר
08/24/2018
הסרט הוא בבחינת שילוב בין המעטפת החברתית שאפיינה את "גומורה" המצליח של מתיאו גארונה, לבין המערך הנפשי של החיילים בארגוני פשע, כפי שהובלט ב"ריאליטי", סרט מאוחר יותר שלו
 
מעשה ביתוש ופיל. היתוש, מרצ'לו שמו, הוא קטן קומה, מצומק גוף ובעל חזות מתנצלת, אם לא מתרפסת. מרצ'לו, גבר גרוש ואב לילדה, מריץ בשולי העיר נאפולי בית עסק המתמחה בהתקנת פריזורות אופנתיות לכלבי מחמד, כמו גם במתן שירותי שמרטפות להולכים על ארבע.

הפיל הוא סימונה. מתאגרף לשעבר שקופסת המוח שלו ריקה, אך זרועותיו מסוקסות כדבעי. גבוה בשני ראשים לפחות ממרצ'לו, ורחב ממנו פי שלושה. סימונה לא עושה כלום לבד משאיפת שורות קוקאין, משחקי וידיאו ורכיבה על האופנוע היקר לו מכל. לשם מימון תחביביו המגוונים הוא פורץ כספות ומפעיל אגרופים.

מרצ'לו וסימונה הם מעין זוג. כלומר, מרצ'לו משיג את הסם עבור סימונה, וזה שואף אותו בכמויות מסחריות. מרצ'לו מסיע את סימונה ברכב המסחרי שלו אל אתרי פריצה, והבריון עושה שם את היתר. מובן שמרצ'לו המפוחד מצפה לתמורה כלשהי עבור שירותי הבוא–הנה–לך–תביא שלו. אבל סימונה הבהמי אינו מעלה בדעתו (שאין לו) לשלם למישהו עבור מאמציו. הוא אפילו אינו מתגמל את מרצ'לו, שמתנדב לקחת על עצמו אישום פלילי, וללכת לכלא, במקום סימונה, למאסר של שנה.

אם מותר להרחיב מעט את המבט הזואולוגי, הרי שלא מדובר כאן רק באותה מערכת יחסים בלתי שוויונית בין יתוש לפיל, אלא גם בדילמה הנודעת המתעמקת בסוגיה מתי תחליט הצפרדע שדי לה בשירותי ההובלה בנהר שהיא מספקת לעקרב, ומה תהיה אז תגובתו של זה.



מתיאו גארונה, שלפני עשור דבקו בו מוניטין עולמיים בשל סרטו “גומורה", שהתבונן בזכוכית מגדלת בהווי הפשע המאורגן בנאפולי, מגיש ב"דוג מן" את סרטו העלילתי התשיעי, שנדמה כי הוא בבחינת שילוב בין המעטפת החברתית שאפיינה את “גומורה" לבין המערך הנפשי של החיילים באותם ארגוני פשע, כפי שהובלט ב"ריאליטי", סרט מאוחר יותר שגארונה ביים לפני כשלוש שנים.

אם “גומורה" היה בבחינת הזמנה לסיור מודרך בתופת של משכנות העוני בנאפולי, הרי ש"ריאליטי" היה בבחינת תצפית אנתרופולוגית על אותן השכונות בדיוק. זאת, באמצעות התבוננות מקרוב בגורלו של איזה–לא–כלומניק אחד, הממתין בתקווה לזימון השתתפות באחת מתוכניות הריאליטי של טלוויזיית הזבל האיטלקית, ובתוך כך להפלת החומות הבלתי נראות שחוצצות בין אפרוריות ימיו לנצנצים של העולם הכאילו–אמיתי ששוכן, כל אחד יודע זאת, מעבר לקשת בענן.

גארונה מתבסס ב"דוג מן" על מקרה שאכן אירע בשוליים הפליליים של איטליה, ומההיבט החזותי לפחות נראה סרט זה כהמשך ישיר לאותם סרטים איטלקיים משנות ה–60 - סרטיהם המוקדמים של פרנצ'סקו רוזי, ויטוריו דה סטה, פייר פאולו פזוליני, מרקו בלוקיו, ארמנו אולמי, אליו פטרי - שניסו להלביש זווית ראייה מרקסיסטית על ההישגים הסגנוניים של סרטי הניאוריאליזם הנודעים דוגמת “מצחצחי הנעליים", “גונבי האופניים" ודומיהם, שהופקו באיטליה מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה.

אין דין ואין ממשלה, וכל איש לנפשו. זוהי הסיטואציה החברתית, אך גם הנפשית, שאליה מוטל החגב האנושי מרצ'לו, המנסה בכל מחיר למצוא איזשהו מקור אור בקצה המרוחק של מנהרת החיים. לכאורה יש לו אחיזה בחלום הזה, והיא פועל יוצא מיחסיו הנלבבים עם בתו סופיה, שמרבה לסייע לו בעבודתו השוטפת עם הכלבים, שחלקם חיות טרף ואחרים הם סתם פודלים מפונקים.

יחד עם סופיה הקטנה בונה מרצ'לו עולם של בדיה ובידוד מהעולם הסובב אותם. האב ובתו מתמסרים לתחביב הצלילה לעומקי הים, וליצירת דיאלוג עם הדגים, שכולו שקט המקרין שלווה. לא זו בלבד שהם צוללים בפועל במפרץ הנאפוליטני, הם בעיקר מתמכרים לחלומות צלילה במקומות אקזוטיים כמו הוואי, האיים המלדיביים או חופי ים סוף, על מכלול הדגה המשונה ששורצת שם.

למעשה, הסצינה הפותחת את “דוג מן" מבהירה היטב את הפער בין שני העולמות שמרצ'לו מטלטל עצמו ביניהם. סצינה זו המתרחשת בתוככי הסטודיו לכלבים עוקבת אחר מקלחת וטיפול קוסמטי שמרצ'לו מעניק לכלב מסטיף מסוכן, המוכן לקרוע לגזרים כל מי שמתקרב אליו, ובוודאי מישהו המכוון לעברו זרנוק מים ושמפו לחפיפה. הסצינה, שראשיתה באיום ישיר על חייו של מרצ'לו, המתגרה בחיה הזועמת, גולשת אט–אט אל כיוון הספא וההתענגות שאותה מפלצת חשה אחרי שמרצ'לו, המשרת המפוחד שלה, מקלף מעליה את שכבות הלכלוך והבוץ.

הבעיה הבולטת ב"דוג מן" היא המובן מאליו שהוא אוצר בתוכו. גארונה, ביחד עם אוגו צ'יטי ומאסימו גאודיוסו - צמד התסריטאים הקבוע שלו - התקין תסריט ישיר מדי, ובה בעת מניפולטיבי יתר על המידה, ונטול עלילות משנה שיכולות היו לעבות את המבט על גיבוריו הנידונים לקללת נצח. במצב עניינים זה שבו הבוטות בתכנים מתקשה לספק מצע עלילתי מורכב או מפתיע, מתבלטת מיד עבודתו של הצלם ניקולאי ברואל, שצבר עד כה את עיקר פרסומו בהפקות קולנוע במולדתו דנמרק.

המצלמה של ברואל משכילה להנציח עולם של נטישה ושל שאריות, מעין אתר של מסיבה שעות לאחר שזו הסתיימה לה. הקומפוזיציות העניות שלוכד ברואל משדרות מעין דלות מרובדת פיוט, או מחוזות של געגוע שנזנח. מי שמכיר את עבודותיהם של צלמי הסטילס רוברט פרנק ולי פרידלנדר יוכל לזהות ב"דוג מן" את אותה הליריות של העזובה.

בפסטיבל קאן האחרון, שבמסגרתו נערכה הפרמיירה העולמית של “דוג מן", זכה מרצ'לו פונטה, המגלם את דמותו העכברית של ספר הכלבים, לתשואות מכל עבר והוכתר כשחקן המצטיין לשנת 2018. לבד מההיבטים החיצוניים המוגדרים לו - רזה, נמוך ובעל חיוך מתנצל - מצליח פונטה להביא אל הבד שפת גוף גמישה, כמעט לוליינית, שמסייעת לו לעצב את הדמות המובילה ב"דוג מן" כנגזרת מהמסורת הקרקסית של הליצן העצוב. אדוארד פשה, שעושה את דמות הבריון, נהנה מנתונים פיזיים המושכים אליו באופן אוטומטי את תשומת לב המצלמה, ובמובן זה עבודתו המקצועית כמו נעשית מאליה.
print gohome
print
--%>