שופטי בג"ץ חייבו את הממשלה לאפשר לנשים עזתיות, קרובות משפחה מדרגה ראשונה של מחבלי חמאס, לקבל טיפול רפואי מציל חיים בבית חולים בירושלים. חמש הנשים סובלות מסרטן ומגידולים המצריכים ניתוחי מוח מורכבים אחרים, אשר דורשים טיפול רפואי שאינו זמין ברצועת עזה. הנשים פנו לישראל בבקשה שתתיר את כניסתן לארץ לצורך קבלת טיפול רפואי בבתי החולים "אוגוסטה ויקטוריה" ו"אלמקסאד" הנמצאים במזרח ירושלים והרשות הפלסטינית התחייבה לשאת במימון הטיפולים.
המדינה סירבה לבקשתן של הנשים על רקע החלטת הקבינט שבמסגרתה נקבעו שורת צעדים שנועדו להפעיל לחץ על ארגון חמאס השולט ברצועת עזה כדי לקדם הסדר שיוביל להשבתם של שבויים ונעדרים המוחזקים בידיו.
העותרות טענו כי ההחלטה מנוגדת לחובותיה ההומניטריות של מדינת ישראל על פי המשפט הבינלאומי, וכי גם במשקפי הדין הישראלי הפנימי מדובר בהחלטה שרירותית, בלתי סבירה ובלתי מידתית אשר מהווה ענישה קולקטיבית.
השופט עוזי פוגלמן כתב בפסק הדין כי "מטרתה של המניעה אינה נוגעת למבקש הכניסה ואינה נותנת משקל ראוי לגורלו ולהשפעת הסירוב על מצבו הבריאותי", והוסיף כי "שומה עלינו לזכור את העיקרון שלפיו 'איש בעוונו יישא ואיש בחטאו יומת', אין עונשין אלא אם כן מזהירין ואין מכים אלא את העבריין לבדו".
השופט פוגלמן כתב כי החלטה זו אינה מצויה במתחם הסבירות ומשום כך החליט לתת צו מוחלט שיאפשר את כניסת העותרות לישראל לקבלת הטיפול בבתי החולים בירושלים באופן מיידי.
לפסק דינו של השופט הצטרפו השופטים יצחק עמית ועופר גרוסקופף. השופט עמית, אולי כפליטת קולמוס, כתב בפסק הדין כי מדובר בבתי חולים פלסטיניים, חרף העובדה שמדובר בשטחים בירושלים אשר נמצאים בריבונות ישראלית. "המדינה מתבקשת אך ורק לא למנוע מהעותרות לקבל טיפול רפואי, בבית חולים פלסטיני, על חשבון הרשות הפלסטינית, במקום בו מטופלים חולים פלסטינים מכל שטחי איו"ש. אכן, שני בתי החולים, נמצאים במזרח ירושלים". ייתכן שההסבר להתבטאות של השופט נמצא בפרוטוקול הדיון בו נציג המדינה הבהיר כי אין מדובר בבית חולים ממשלתי ישראלי או בבית חולים בניהול ישראלי, אלא בית חולים בבעלות פלסטינית ובניהול פלסטיני.
השופט גרוסקופף כתב כי "האפשרות לעשות שימוש בחולה הזקוקה נואשות לטיפול רפואי מציל חיים, ואשר אין כל טענה כי היא עצמה מעורבת בפעילות נגד מדינת ישראל, כ"מנוף לחץ" אינה תואמת את ערכי מדינת ישראל, ואינה יכולה לעמוד מבחינה משפטית. לא כל שכן, כאשר מדובר במדיניות גורפת המופנית כלפי קבוצה המונה מספר לא ידוע של מטופלים במצב קריטי, אשר כל חטאם הוא היותם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של אנשי חמאס, זוטרים כבכירים. מצטרף אני על לעמדתם של חבריי כי דינה של העתירה להתקבל".
בתנועה למשילות ודמוקרטיה מתחו ביקורת על פסק הדין ואמרו כי "פסק הדין הפקיע את ריבונות הממשלה, וקבע כי היא לא רשאית לקבוע מי יכנס לתחומי המדינה. כחלק מרצון הממשלה להפעיל לחץ על חמאס להשבת השבויים היא החליטה לא להכניס משפחות מחבלים לישראל, אך למרות שאין כל חוק המקנה זכות לתושבי עזה להיכנס לארץ, השופטים החליטו להעמיד את שיקול דעתם מעל שיקול הדעת של הרשות המבצעת".
עוד אמרו בתנועה כי "נפגעת יכולתה של משלת ישראל לדאוג לביטחון האזרחים או להפעיל לחץ על חמאס להשבת השבויים והנעדרים, כי בית המשפט העליון שלה החליט שחובתה של מדינת ישראל כלפי משפחות החמאס גוברת על חובותיה למשפחת גולדין, שאול ומנגיסטו". בתנועה קראו לממשלה לדרוש דיון נוסף בבג"ץ ולהבהיר כי תחום זה נתון לשיקול דעתה הבלעדי של הממשלה.