1. באחד מימי מבצע עופרת יצוקה, במהלך מה שכונה "פרוזדור הומניטרי", ביקשתי בהיותי דובר צה"ל להעלות לאוויר מזל"ט צילום שיעקוב אחר שיירת אספקת המזון והציוד של אונר"א שנכנסה מישראל לרצועה עבור התושבים, שעברו עליהם שבועיים של לחימה. "הפרוזדור ההומניטרי" היה מעין הפסקת אש לשעתיים שבה יכלו התושבים להצטייד במזון, בתרופות וכיוצא באלה. אונר"א הייתה אז שחקנית מרכזית בפעילות ההומניטרית הזאת.



והנה, שתי דקות לאחר חציית הגבול מישראל לרצועה, לאחר העיקול, המתינו כלי רכב של חמאס. הם הובילו את שיירת המשאיות והסמיטריילרים לא אל מרכזי הציבור אלא אל מחסני הארגון, שביקש ליצור תמונות של רעב, עוני ומחסור - זאת לאחר שדרש "פרוזדור הומניטרי". כמובן, אנשי אונר"א לא גילו התנגדות של ממש ל"כיבוש" השיירה בידי חמאס ולהשתלטותו על המצרכים החיוניים.



רוב אנשי אונר"א ברצועה כיום הם עזתים שנשלטים על ידי חמאס, ומכאן ראוי לבחון את החלטתו השנויה במחלוקת של הנשיא דונלד טראמפ לקצץ באופן ניכר בתקציב סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, שהוקמה כדי לטפל בפליטים הפלסטינים.



שאלת השאלות כיום היא "מיהו פליט?". היא נשאלת ביתר שאת בזמן שבירות אירופה מוצפות במאות אלפי פליטים מסוריה, מלבנון, מלוב, מעיראק ועוד, אבל נניח לזה לרגע. מובן שהשכל הישר מחייב גם הפרדה בין המצב הנוח יחסית ברשות הפלסטינית בגדה, שם אין מחסור - יש כלכלה, תעסוקה, מסחר, עבודה בישראל וכיוצא באלה (לא גן עדן, אבל מצב נסבל של שגרה) - לבין עזה, שם גוברים הייאוש, האבטלה, המחסור במים, במזון, בחשמל ובתקווה. לישראל אינטרס שלתושבי הרצועה יוזרמו כספים אשר יופנו למקומות הנכונים, שכן רעב ומצוקה, עוני ומחסור מחזקים את אותה "פצצה מתקתקת" שמתדפקת על גבולנו בנגב המערבי.



בית ספר של אונר"א בעזה. צילום: רויטרס
בית ספר של אונר"א בעזה. צילום: רויטרס



עצירת התקציב לאונר"א כצעד בפני עצמו איננה מהלך שלם או נכון. בד־בבד עם ההחלטה מה לא ייעשה, צריך הממשל האמריקאי לומר מה כן; כיצד הוא מתעל את הכספים ואת התקציבים שלו, של האו"ם ושל שותפות אחרות, לשם שיקום הרצועה ושיפור התשתיות החיוניות (ולא המנהרות ומערך ייצור הטילים), וכיצד אפשר גם לנטוע תקווה בלב האזרחים, גם לחזק את הרשות הפלסטינית וגם לגרום לכך שלעזתים, כמו לפלסטינים ביהודה ושומרון, יהיה מה להפסיד מעימות צבאי ומאלימות. כל זה, כמובן, בלא כל קשר למחויבות ממשלת ישראל לחתור לפתרון ביניים ואחריו לפתרון קבע.



יש הסכמה על כך שהרצועה ותושביה זקוקים לשיקום, לסיוע, לתקציבים נכונים למקומות הנכונים, לתעסוקה ולתשתיות - ומצד שני, שוררת הסכמה על כך שאונר"א, שכמעט הפכה לזרוע חמאס ברצועה, איננה עוד הכתובת הנכונה. שם, בבתי הספר של סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה, מלמדים תכנים מסיתים, התומכים בטרור נגד היהודים; שם אונר"א מספקת תעסוקה למועמדים לתפקידים - מומלצי החמאס. העניין הזה צריך להסתיים, ויש לכונן מנגנון נקי יותר, מפוקח, שיפעל על פי יעדי האו"ם ולא על פי יעדי חמאס.



2. כבר שני עשורים ויותר שצה"ל מצוי בתהליכי ניסוי וטעייה בכל הקשור למנגנוני הטיפול הרפואי בחייליו ובמפקדיו, בעיקר במִפקדות, בעורף ובבסיסים הגדולים. בעוד שרפואת השדה בגדודי הלוחמים, בשייטות, בסוללות הארטילריה ובדרג הנפרס היא צבאית טהורה, צמודה, מקצועית ואורגנית לכוח - לא אלה פני הדברים בעורף הצבאי. המחסור ברופאים בישראל מאיץ את התהליכים, ועליו נוספים התפתחות הרפואה, המכשור היקר וחוסר הכדאיות לפתח בעלויות גבוהות תשתיות רפואה כפולות לצבא ולאזרחים.



וכך הכפיפו את חיל הרפואה - שהיה כפוף בעבר לרמטכ"ל - אל אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל), בתקווה כי יסייע המהלך בחיזוק התשתיות והשירות. קציני הרפואה הראשיים התנגדו לכך נמרצות. אחר כך העבירו את אנשי הקריה בתל אביב לבית החולים איכילוב ואז החזירו אותם לקריה, חתמו הסכמים עם מרפאות "ביקור רופא", התמודדו עם אין ספור תחקירים, טיפולים לקויים ותביעות משפטיות. לאחרונה, בניסיון נוסף לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, קיבלו שר הביטחון והרמטכ"ל את המלצתם של שני ראשי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה - הקודם, האלוף אהרון חליוה, והנוכחי, האלוף איציק תורג'מן - להפנות את המפקדים והחיילים שבמִפקדות, בבסיסים העורפיים ובמִנהלות, אל קופות החולים, תחת פיקוח והשגחה של הצבא, ככל האפשר.



נכון, כאן בדיוק צפה המחויבות הבלעדית של רשויות צה"ל כלפי צעיר בן 18 שנלקח מתוקף החוק אל שורות הצבא למשך שלוש שנים. אין איש שואל אותו אם ירצה לשרת בחיל האוויר או בשריון והיכן יוצב. באופן טבעי הצבא צריך לדאוג ישירות לביטחונו בדרכים, לכלכלתו, לתזונתו ולבריאותו. אם תרצו, חמש המ"מים של זאב ז'בוטינסקי (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא). תחומי המזון בבסיסי העורף, במפקדות ובבסיסים הגדולים מופרטים זה שנים לחברות הסעדה פרטיות (מה יקרה במלחמה? האם כל הטבחים והעובדים יגיעו לעבודה?). בתחומי הבריאות המצב רגיש וקריטי יותר, אבל במסגרת החיפוש אחר פורמט הטיפול היעיל והמחיר הטוב ביותר, פונה כעת צה"ל אל קופות החולים.



קציני הרפואה בעבר ובהווה מתנגדים, כמובן. הם חוששים לאבד כוח, השפעה, תקנים ונכסים. ואולם, הם טועים. כוחם על קופות החולים כרגולטורים יגדל: הם יוכלו לדרוש יותר, ינגישו מכשור רפואי ורפואה מקצועית בטווחי זמן קצרים - ואם זה לא יצלח, הם יפיקו לקחים ויחפשו את המודל הבא. כן, קיים חשש שרופאים אזרחיים יחתמו מהר יותר על גימ"לים לחיילים סוררים ומתחזים - אבל רק בשלב הראשון. אחר כך כולם ילמדו את כולם, והעיקר שכולם יהיו בריאים.



3. לצד ההערכה המתבקשת לשופטי העליון בירושלים ולהכרעת דינם, אני רוצה לומר שאני מעריך ואוהד את נוחי דנקנר וכואב את מה שאירע לו. ייתכן שלא פופולרי לומר את הדברים האלה, אבל זו האמת שלי. למדתי להכירו במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה, ולאחר שהשתחררתי גם עבדתי לצדו פרק זמן קצר - שלושה חודשים.



נוחי, ישראלי מוכשר מאוד, ידע לא רק להכפיל, אלא גם לחלק: לערי פיתוח, לסטודנטים, לפריפריה. הערכתי אליו גברה כשמנה באוזני באומץ את הכישלונות שלו. אינני מכיר רבים שהיו עושים זאת. אני מאחל לו שלאחר שישלם את חובו לחברה כפי שקבע בית המשפט - הוא ישוב ויתרום כאן לכלכלה ולמשק, למוד לקחים ותובנות.



נוחי דנקנר, צילום: פלאש 90
נוחי דנקנר, צילום: פלאש 90



שבת שלום.



[email protected]